1

           בקשת רשות הערר שלפני הועברה אלי לביתי היום, יום שישי, בשעה 19:05.

1.        צר לי לקבוע כי איני רואה את הבהילות בבקשה (בגלגול שלישי), עד כדי קביעת דיון בהול ביום שבת, כאשר נקבע דיון ליום ראשון הקרוב. אין מדובר באשפוז ראשון של המבקש. מחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה כי המבקש נכנס ויוצא מאשפוזים פסיכיאטריים, הוא אושפז בעבר כ-20 פעמים, על פי רוב בהסכמה אך בחלק מהפעמים גם באשפוז כפוי. המבקש היה מאושפז עד ליום 2.9.2014 באשפוז פסיכיאטרי, אך מתברר כי לאחר ששוחרר לא הקפיד על קבלת הטיפולים התרופתיים.

2.        לא נעלמה מעיני החלטתי בבש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני (17.4.2012), אך ב"כ המבקש עצמו הפנה להחלטתו האחרונה של השופט פוגלמן בבש"פ 6002/14 פלונית נ' מדינת ישראל (11.9.2014) (להלן: עניין פלונית), אשר מזכירה את הסיטואציה שלפנינו (וראה פסקה 15 שם). אציין כי להבדיל מהמקרה שנדון בעניין פלונית, הרי שבמקרה שלפנינו, ב"כ המאשימה סירב להפסקת הליכים ולא הצהיר כי הוא מקבל את ההבחנה בחוות הדעת הפסיכיאטרית לפיה המבקש היה במצב של אי שפיות הדעת בעת ביצוע העבירה. לכן, ועל אף המשקל הסגולי הלכאורי של חוות הדעת לצורך התקיימות היסוד של "ראיות לכאורה", הרי שהמותב בתיק העיקרי הוא שיקבע, בסופו של יום, אם אכן המבקש הוא בר עונשין אם לאו.

2

           אשר לקיומן של ראיות לכאורה לגבי עצם המעשה המיוחס למבקש, הרי שמהחלטת בית משפט השלום עולה כי הודעת המתלוננת הייתה לפניו, ואף המבקש עצמו לא הכחיש כי השליך להב סכין.

3.        המבקש הוכיח לכאורה במעשיו כי קביעתו של הפסיכיאטר המחוזי לגבי אי מסוכנותו טעונה בחינה נוספת. קשה להלום כי המבקש ישוחרר כך לביתו ללא כל תנאים על אף מסוכנותו הלכאורית, אך מפני שניתנה חוות דעת הקובעת כי לא היה שפוי בעת ביצוע העבירה וגם אינו כשיר כיום לעמוד לדין. גם בהיבט זה, מבלי לקבוע מסמרות ובבחינת הרהור ראשוני, דומני כי לפחות בצד המעשי של הדברים, פעל בית משפט השלום כהלכה.

4.        סופו של דבר שהבקשה נדחית. אין באמור כדי לשלול מן הפסיכיאטר המחוזי לחזור ולבחון את אשפוזו של המבקש במסלול האזרחי.

           ניתנה היום, כ"ג בתשרי התשע"ה (17.10.2014).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  14068300_E01.doc  עכב