שמעתי היום בקשב רב את המבקשת בדיון שהתקיים בפניי, שאליו המשיב לא התייצב. אי-התייצבותו של המשיב נבעה ככל הנראה מכך שהמזכירות לא הצליחה להמציא לו את הזימון לדיון כדין לאחר שדבר הדואר חזר מן הסיבה "עזב".

מכל מקום, לאחר שמיעת טענות המבקשת אינני סבור כי אלה עולות כדי טעם המצדיק הוצאות צו כנגד המשיב מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001. המבקשת עצמה ציינה בדיון כי המשיב לא איים עליה (פרוטוקול, עמ' 2, ש' 12-10), וכי דבר ההטרדה מושא הבקשה מסתכם למעשה בהנחת דברי דואר בחצר ביתה, אשר מיועדים לבנה, אף שאינו מתגורר עמה לטענתה, מזה שנים רבות. לטענת המבקשת, בדרך זו - של ניסיון להמציא באמצעותה דברי דואר לבנה - עלה בידי המשיב לקבל פסק-דין בהיעדר הגנה כנגד בנה של המבקשת בהליך אזרחי שהתנהל בין השניים האחרונים. אינני סבור כי הנחת דברי דואר בחצר ביתו של מאן-דהוא עולה, כשלעצמה, כדי הטרדה מאיימת, שאחרת תאמר כי כל אימת שפלוני מבקש להמציא כתבי בי-דין לאלמוני, תוך הנחתם בביתו, יעלה הדבר כדי הטרדה מאיימת, באופן שיפגע באופן ממשי באפשרות של המצאת כתבי טענות.

ודוקו, בידי בנה של המבקשת עומדת האפשרות, בכפוף לסדרי הדין, לטעון - בהליך המתאים - כי לא הומצאו לו כדין כתבי טענות על-ידי המשיב. ברור, כי בין אפשרות דיונית זו לבין הטענה כי עצם הניסיון להמציא כתבי בי-דין עולה כשלעצמו כדי הטרדה מאיימת, המרחק הוא רב, רב מאוד.

לפיכך, אינני סבור כי קמה עילה להיעתר למבוקש וליתן כנגד המשיב צו למניעת הטרדה מאיימת.            

ניתנה היום, כ"ב ניסן תשפ"ג, 13 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.