החלטה
בפניי בקשה לשינוי
(למעשה - ביטול) תנאי מעצר הבית בהם שוהה המבקש.
יצויין לעניין זה שלמשיב הותר לצאת לעבודה
בכל שעות היום, מעצר הבית הלילי הוסר, ולמעשה המגבלות שהוטלו עליו הוסרו כמעט כולן.
המשיבה מתנגדת לבקשה שכן לדבריה חלוף הזמן
נופל לפתחו של המבקש.
הסניגור טען שלא כך: שהדחיות לבקשת ההגנה
היו עד לפני שנה אולם כיום לא כך המצב, והתיק אף נקבע לגישור ראייתי.
לצערי - הסניגור אינו מדייק.
אכן, מעצר בית בפיקוח אדם זו הכבדה. ואולם
- בניגוד לדברי הסניגור - תיק זה יכול היה להסתיים זה מכבר אלמלא הבקשות לדחייה מטעם
ההגנה שלא פסקו גם בשנה האחרונה.
עיון בתיק העיקרי מלמד שלדיון שנקבע ליום
7.9.23 לא התייצבו המבקש או ב"כ דאז, עו"ד חליחל.
ביום 10.9.24 בקש עו"ד חליחל דחייה.
ביום 14.3.24 בקש עו"ד חליחל דחייה.
ביום 11.7.24 בקש הסניגור הנוכחי דחייה.
ביום 11.8.24 עתרו הצדדים במשותף לדחייה
(עקב השעה המאוחרת...?)
עוד - בניגוד לאמור בבקשה - התיק אינו
קבוע לגישור אלא שע"פ החלטת כב' הנשיא הרבסט מיום 15.12.24, על הצדדים להגיש מועדים
מוסכמים לגישור עד ליום 1.1.25, ומן הסתם הדיון ייקבע לאחר מועד זה.
כפי שנפסק לא פעם - חלוף הזמן לא ישמש
כעילה לבקשה לעיון חוזר כאשר המבקש הוא שהביא לדחיות, כפי שארע כאן.
לפיכך - אינני סבורה שיש מקום להקלה נוספת.
ככל שהמבקש עומד על בקשתו - וכמצוות המחוקק
- יקבע דיון בבקשה.
