לאחר עיון בהחלטה, בבקשה ובתגובה, המסקנה היא כי הערר בדין יסודו.

אכן, למשיב, כלכל עצור, הזכות לקבלת טיפול רפואי, ולא יכול להיות חולק ביחס לכך, שמדובר בזכות הבסיסית ביותר אשר יש לקיימה ולהקפיד עליה.

לצד זאת, הגורם אשר מוסמך להנחות ולהורות על קבלת טיפולים רפואיים, בין של עצור ובין של אסיר, אינו בית המשפט הדן בהליך המעצר.

מובן כי בית המשפט, עת מוצא הוא שעצור זקוק לטיפול רפואי, יכול ואף נכון כי יפנה את תשומת לב שב"ס לצורך בכך, אך אין זה חלק מההליך ואין זה חלק מהסמכות.

ב"כ העוררת הפנה להחלטת כב' השופט עמית כהן בעמ"י 68836-12-24 ואין אלא להצטרף לדברים שנקבעו באותה החלטה, על כי הסמכות לדון בתנאי מאסר או מעצר קבועה בפקודת בתי הסוהר, וזאת בדרך של עתירת אסיר.

זאת ועוד, מובן שעל שב"ס לפעול בהתאם לנהליו, וככל שלא ניתן טיפול רפואי אשר צריך להינתן, העצור עצמו או באמצעות בא כוחו, יכול לעתור בעתירת אסיר דחופה, אשר אם יש בה דחיפות, יינתן לה מענה בתוך זמן קצר.

נפנה לדברים הבאים אשר נקבעו בעמ"י 68836-12-24: "עם כל הכבוד, אינני סבור כי בית משפט של מעצרים מוסמך להנחות את שב"ס בקשר לטיפולים רפואיים שניתנים לעצורים או לכל דבר הנוגע לתנאי מאסרם. הסמכות לדון בתנאי מאסרם של אסירים, כולל עצירים, קבועה בסעיף 62א' לפקודת בתי הסוהר, בדרך של עתירת אסיר המוגשת לבית המשפט המחוזי. אכן, כאשר סבור בית משפט שהעציר שבפניו זקוק לטיפול רפואי, רשאי הוא להפנות את תשומת ליבו (של) שב"ס ולבקש להעביר את העציר לבדיקת רופא, אולם הוא אינו מוסמך להורות לעשות זאת ואם סבור המשיב ששב"ס אינו מטפל בו כנדרש, רשאי הוא להגיש עתירת אסיר, ולבקש לדון בה בדחיפות".

כך גם במקרה זה, לא הייתה כל מניעה למשיב או לבא כוחו, ככל שלא קיבל המשיב טיפול רפואי נדרש, לפנות בעתירת אסיר דחופה, אשר הייתה מקבלת מענה דחוף ואף מידי, והוא בחר שלא לעשות כן.

יתרה מכך, במצב דברים בו ההחלטה ניתנת במסגרת הליך המעצר, לא נשמעת כל עמדה של שב"ס, אשר אינו צד לאותו הליך, ולא נשמעת תשובתם לשאלה שמא העצור נבדק או קיבל טיפול כזה או אחר, או שלדעתם הוא אינו זקוק לטיפול נטען.

יש להוסיף כי בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, אמר טוען המעצרים "אני מתרשם שהוא כרגע בידי שב"ס ויוכל לקבל את הטיפול הנדרש".

החלטה לפיה בית המשפט מורה למשטרה דווקא לבצע את הבאתו של העצור לטיפול הרפואי, לא רק שאינה במסגרת הסמכות כאמור לעיל, אלא היא גם משנה את הגורם אשר אמון על מתן הטיפול הרפואי הדרוש.

המשיב עצור מיום 30.1.25, והיה למשיב כמו גם לבא כוחו, הזמן והייתה להם האפשרות לפנות בבקשות או עתירות מתאימות והם לא עשו כן, והדבר הועלה רק במסגרת דיוני המעצרים.

אשר על כן, החלק בהחלטת בית משפט קמא המורה למשטרת ישראל להעביר את המשיב לבדיקה מבוטל.

תשומת לב שב"ס לבקשה של ב"כ המשיב ולדבריו על כי המשיב נדרש לקבלת טיפול רפואי, ושב"ס מתבקש לבדוק את הצורך בטיפול רפואי.

ב"כ המשיב ביקש בתגובתו, כי ככל שיתקבל הערר, כי בית משפט קמא יקיים דיון דחוף ועיון חוזר בהחלטתו לעצור את המשיב. ואולם, אין מקום להורות כן בהחלטה זו, ועל ב"כ המשיב, ככל שהוא סבור שיש להגיש בקשה כלשהי לבית משפט קמא, לעשות זאת בבית משפט קמא.

ההחלטה תועבר בדחיפות לצדדים ולשב"ס.

ניתנה היום, ה' שבט תשפ"ה, 03 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.