מנגד, ביקש ב"כ המשיבה להורות על דחיית הערר. לטענת ב"כ המשיבה בימ"ש קמא ציין בהחלטתו כי העוררים נכנסו לישראל שלא כדין ושהו בישראל מספר ימים.

לטענת ב"כ המשיבה בהתאם ל"הלכת קונדוס", המצב הביטחוני מעלה כי קיים חשש מסוכנות מצד שב"חים בישראל. בנוסף, בימ"ש קמא בחן את הערבים שהוצעו, וציין כי אחד מהם לא הציג את עברו הפלילי במהלך חקירתו.

בכל הנוגע לעוררים, טען ב"כ המשיבה כי אין לתת בהם אמון, כפי שנקבע בבימ"ש קמא, שכן עיון בחקירות העוררים מעלה שהעורר 1 לא מסר דברי אמת בחקירתו, ביחס לאישור שהחזיק אשר בוטל ולדבריו מתיק החקירה עלה כי האישור הוקפא עוד בתאריך 25.7.24. כמו כן, גם ביחס לעורר 2, נטען כי אין לתת בו אמון, נוכח העובדה שהוא נכנס במעבר לא חוקי על אף שלא היה לו אישור. בנוסף, לעורר 2 עבר פלילי בהרשעה משנת 2013 בעבירת שהייה בלתי חוקית, בגינה ריצה מאסר.

לאור זאת, ולאור כך שהערבים לא נמצאו מתאימים בבימ"ש קמא, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערר.

דיון והכרעה -

בענייננו, מדובר כאמור בעוררים להם יוחסה עבירה של כניסה או ישיבה בישראל שלא כחוק, בכך ששהו בעיר באר שבע, מבלי שהיו בידם אישורי כניסה או שהייה בישראל.

בהליך שקוים בבימ"ש קמא, הסכים הסנגור לקיומן של ראיות לכאורה. במסגרת הערר הלינו העוררים אך ביחס להחלטה הנוגעת לעילת מעצרם.

מדובר בעוררים צעירים, העורר 1, יליד 1999 כבן 25, נעדר עבר פלילי ; והעורר 2 יליד 1992, כבן 32 בעל עבר פלילי והרשעות קודמות ישנות בעבירות דומות. בגין הרשעתו בשנת 2013 בשלוש עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, ריצה העורר 2 עונש מאסר של 14 יום, כפי שעלה מעיון ברישום הפלילי המצוי בתיק החקירה.

העורר 1 בהתנהלותו הוכיח כי קיים קושי לתת בו אמון, שכן כפי שעלה מחקירתו מיום 7.9.24, העורר 1 טען כי החזיק באישור שהייה בתוקף, והסתבר בהמשך שהאישור בוטל עוד ביום 25.7.24.

לטענת העוררים, הם נמצאים בישראל בשל היותם מאוימים בשטחים, אך על אף טענת הסנגור כי בכוונת העוררים לנהל בקשה במסגרת וועדת מאוימים ולנהל את ההליך הפלילי בענייננו, על מנת שלא לסכל בקשתם לוועדת מאוימים, לא טענו העוררים בחקירתם כל טענה הנוגעת להיותם מאוימים.

זאת ועוד, מדינת ישראל מצויה כשנה במלחמה שנכפתה ע"י ארגון החמאס. בהחלטה שניתנה בבית המשפט העליון בבש"פ 7911/23, אבו טעימה נ' מדינת ישראל (2.11.23), נדחתה בר"ע של משיב ששהה בתחומי המדינה שלא כדין לאחר תחילת מצב הלחימה, ונקבע, בין היתר, כי "בית משפט רשאי להתייחס במסגרת שיקוליו, בין היתר, גם לנסיבות חיצוניות כדוגמת מצב בטחוני, שעשויה להיות להן השפעה על שיקול הדעת המופעל בבחינת היתכנות השחרור לחלופת מעצר (ראו ענין קונדוס, פסקה 13), כמו גם לנסיבות אחרות ובכלל זה החשש להימלטות מאימת הדין (שאינו שיקול העומד בפני עצמו) ולעבר הפלילי של הנאשם ולעבירות המיוחסות לו".

בשים לב לכך שמדובר בתושבי הרשות הפלסטינאית, מקובלת עליי מסקנתו של בימ"ש קמא בעניינם של העוררים, כי קיים יסוד סביר לחשש כי יתחמקו מהליכי שפיטה, וקיים קושי מובנה לזמנם לדיונים.

בבש"פ 6781/13 מוחמד קונדוס נ' מדינת ישראל (4.11.2013) נקבע: "הקושי בשחרור לחלופת מעצר במקרים כגון דא, יסודו בחשש כי הנאשם לא יתייצב לדיון בעניינו, ויחמוק ממשפט בהתחשב בכך שרשויות אכיפת החוק של ישראל אינן פועלות בשטחי הרשות הפלסטינית."

ביחס לערבים שהוצעו, בימ"ש קמא, אשר בחן את הערבים קבע כי לא ניתן להבטיח את התייצבות העוררים לדיונים בעניינם בהסתמך על ערבים אלו. ביחס לערב הראשון ציין בימ"ש קמא בהחלטתו כי הערב לא מסר אמת בדבר עברו הפלילי, ובמעמד הדיון התברר כי לערב עבר פלילי בעבירה של הסעת שב"חים, וביחס לערב השני שהוצע, ציין בימ"ש קמא כי מדובר בבחור צעיר ששכל הנראה לא יוכל להוות גורם סמכותי ולוודא את התייצבות העוררים.

לאור כל האמור, מקובלת עלי קביעת בימ"ש קמא ביחס לעוצמת עילות המעצר, בפרט בעת שעת החירום בה מצויה מדינת ישראל, וכן קביעתו כי אין גם בתנאים הכספיים כדי לאיין את עילות המעצר.

הערר נדחה.

יחד עם זאת, לאור טענות הסנגוריה בעניין ניהול ההליך הפלילי כאמור לעיל, נראה כי בעניינם של העוררים יהיה מקום להגביל תקופת מעצרם. (ראה לעניין זה בש"פ 5407/23 האנה אלסעאנה נ' מדינת ישראל (20.7.2023) ; בש"פ 6351/03 רומי איאד נ' מדינת ישראל (24.4.03) ; בש"פ 3926/22 פארס מטור נ' מדינת ישראל (16.6.2022)).

אני מורה על מעצר העוררים עד יום 8.11.2024 שעה 17.00.

ניתנה היום, 24 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.