4. בהחלטתו מיום 30.9.24 קבע בית המשפט קמא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. חומר החקירה בעניינו כלל בעיקרו תעודות עובד ציבור להוכחת היעדרו של היתר שהיה חוקית בישראל - וחקירתו לאחר המעצר, במסגרתה טען כי בידו היתר. נקבע כי אין בראיות המאשימה אינדיקציה לכך שהקפאת ההיתר מיום 27.4.24 הובאה לידיעת בעל ההיתר, לרבות משמעות 'הקפאה' זו. הקושי בעניין זה מתחדד נוכח העובדה כי לאחר ההקפאה, חודש ההיתר ביום 4.8.24.

5. על פי קביעות בית המשפט קמא - ובהתאם לתעודת עובד הציבור שבתיק החקירה - ההיתר המחודש (מיום 4.8.24) אינו מאפשר כניסה לישראל, שכן הוקפא עוד בטרם חידושו. יש לתהות על ההיגיון בפעולת חידוש ההיתר מיום 4.8.24, שכן אם ההיתר המחודש אינו ישים - מדוע יש לחדשו? מדוע לא להמתין עם החידוש עד סיום תקופת ה'הקפאה'? על אף האמור, המקום לבחון ההסברים לתהיות אלו הוא בתיק העיקרי. לעת הזו, די בתעודת עובד הציבור להוכחה לכאורית של העובדה כי העורר לא החזיק בעת הרלבנטית בהיתר המאפשר את כניסתו לישראל. אשר למודעות של המשיב כי אין בידו היתר כניסה/שהיה כדין, הרי שאופן כניסתו של העורר מלמד על כך שהעורר היה מודע לכך שההיתר שבידו אינו מאפשר כניסה כדין.

6. לעניין עילת המעצר, קבע בית המשפט קמא כי קמה עילה ברורה של חשש להימלטות מהדין. עילה זו ניתנת לאיון במקרים המתאימים, אך הדבר תלוי בנסיבות. למצב בו נתונה המדינה יש השלכה על מידת האפשרות ליתן אמון בעורר כי יכבד את תנאי הערובה ויתייצב למשפט. נקבע, כי על רקע המצב הביטחוני השורר כיום, העונש הצפוי לעורר ככל שיורשע, טיב התנהגותו ואופן כניסתו לישראל - לא ניתן לתת בעורר אמון כי יגיע להמשך משפטו או יימנע בעתיד מכניסה לישראל ללא היתר. משכך - הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

7. מכאן הערר, במסגרתו שב בא כוחו וטען כי מדובר במי שהחזיק בהיתר כדין: ההיתר שהחזיק "הוקפא" ביום 20.7.24, אך בהמשך ניתן לו היתר, החל מתאריך 4.8.24 ועד יום 4.2.25. המדובר לפיכך בהיתר כדין אותו החזיק העורר בעת שנעצר, וכי חידוש ההיתר ביום 4.8.24 ביטל למעשה את ה"הקפאה" של ההיתר מיום 20.7.24. אף אין כל ראיה כי דבר הקפאתו של ההיתר - הובאה לידיעתו של העורר.

דיון והכרעה:

8. לאחר שעיינתי בתיק החקירה ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

9. בידי המשיבה ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר. אקדים ואציין - העורר, על פי הודעתו, נכנס לישראל דרך פירצה בגדר (הודעה מיום 20.9.24, ש' 13). לטענתו, עשה כן כיוון שהמעבר היה סגור (שם, ש' 23). העורר אישר בחקירתו כי ידוע לו שעצם הכניסה לישראל דרך הגדר מהווה עבירה על החוק, אך לטענתו - נאלץ לעשות כן כיוון ש"יש לי משפחה וילדים והייתי צריך, אין לי כסף" (שם, ש' 25).

10. במנותק משאלת קיומו של היתר שהיה בישראל - די באמור כדי לבסס ראיות לכאורה לעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, בניגוד להוראת סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. זאת, מאחר וסעיף 7 לחוק הנ"ל קובע כי כניסה לישראל - של אזרח ישראלי או של אזרח שאינו ישראל - תיעשה רק באחת מתחנות הגבול, לאחר התייצבות בפני קצין ביקורת גבולות. אין הבדל, לעניין התגבשות יסודות העבירה, בין מי שקיימת בעניינו מניעה להיכנס לשטח ישראל לבין מי שלא קיימת מניעה כאמור. מכאן, שגם תושב הרשות שבידו היתר כניסה/שהיה כדין, אשר נכנס לישראל שלא דרך מעבר/תחנת גבול (אלא, למשל, דרך פירצה בגדר) - מבצע לכאורה עבירה של כניסה לישראל שלא כדין.

11. אשר לשאלת קיומו של היתר - על פי תעודת עובד הציבור המצויה בתיק [מסמך יח' בתיק החקירה], העורר לא החזיק בהיתר כניסה לישראל לתקופה שנבדקה - מיום 20.9.23 ועד יום 20.9.24. עם זאת, דומה כי אין מחלוקת שבמקביל חודשו היתרי העסקה של העורר בישראל, לטובת עבודה אצל המעסיק מ.ע.כרמל הנדסה בע"מ [ר' מסמך י' בתיק החקירה]. רישיונות התעסוקה חודשו מעת לעת, כאשר החידוש האחרון הוא מיום 4.8.24 ועד יום 4.2.25.

12. תהיית בית המשפט קמא, בדבר ההיגיון והתוחלת בחידוש היתרי העסקה כאשר אישורי הכניסה לישראל "מוקפאים" - במקומה. בנוסף, לא מצאתי בתיק החקירה ראיה המלמדת כי דבר הקפאת ההיתר נשלחה אל העורר או הובאה לידיעתו משמעותה. עם זאת, בצדק ציין בית המשפט קמא בהחלטתו כי המקום לבירור תהיות אול והוא במסגרת ההליך העיקרי, וכי לעת הזו די בתעודה הציבורית המלמדת כי בעת הרלבנטית לא החזיק המעורר בהיתר בר תוקף המאפשר לו כניסה לישראל.

13. אשר למודעות העורר לאיסור הכניסה לישראל - הרי שהדברים נלמדים מהודעת העורר ומגרסתו שלו, לפיה ידע שהמעבר סגור, אך בשל דוחק כלכלי - נכנס לישראל דרך פירצה בגדר ההפרדה.

14. אוסיף ואציין בהקשר זה כי ייתכנו מקרים בהם מחזיק תושב הרשות בהיתר העסקה אשר על פניו הוא בר תוקף, אלא שבשל הנחיות כלליות מסוגים שונים (דוגמת סגר כללי המוטל בחגי או מועדי ישראל) - נאסרת כניסת תושבי הרשות לישראל. ברי בעיניי כי במצב שכזה - תושב רשות המזהה כי המחסום סגור, ונכנס דרך פרצה בגדר - לא יישמע בטענה כי נכנס לישראל כדין נוכח היתר העבודה שבידו. כך גם בענייננו.

15. אשר לעילת המעצר, הרי שהחלטת בית המשפט קמא מפורטת כדבעי, ואין לי אלא לחזור על קביעותיו המבוססות. לעת הזו, נוכח אופן ביצוע העבירה (אשר כלל כאמור כניסה לשטחי מדינת ישראל "בהתגנבות", דרך פרצה בגדר ההפרדה), נוכח הרגישות הביטחונית ומצב החירום החריג בו אנו מצויים, נוכח ההחמרה ברף הענישה, גרסת העורר כי נכנס לישראל בשל דוחק כלכלי ומצב של "אין ברירה", ונוכח היעדר ערובה אפקטיבית - הרי שלא ניתן לתת אמון בעורר כי יתייצב להמשך משפטו (או כי ימשיך לבצע עבירות ולהיכנס לישראל בניגוד לדין). לא מצאתי לפיכך כל שגגה גם בהחלטת בית המשפט קמא לעניין עילת המעצר, עוצמתה, והיעדר ההלימה בינה לבין הערובה המוצעת.

16. משלא נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט קמא - אני דוחה את הערר. החלטת בית המשפט קמא מיום 30.9.24 בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו - תיוותר על כנה.

המזכירות תעביר את העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט אלול תשפ"ד, 02 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.