1

בפניי ערעור על פסק דין בית משפט שלום רמלה, כב' השופט אבו שחאדה, בתיק 31164-02-10, מיום 12.5.2012.

מלכתחילה הערעור הוגש כנגד הכרעת הדין וכנגד גזר הדין. בסופו של יום חזרו בהם באי-כוח המערערים מכל טענותיהם לעניין הכרעת הדין. מכאן שהערעור נסב כנגד חומרת העונש והאמצעים הנוספים שגזר בית משפט קמא על המערערים.

המערערים הורשעו בעבירות של שימוש חורג במקרקעין למטרת סופרמרקט באזור תעשיה, סעיפים 145(א)(3), 204(א), 205, 208, 253 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").

העונש שגזר בית משפט קמא:

המערערת 1 חויבה בתשלום קנס בסך 250,000 ₪, שישולם ב - 5 תשלומים שווים ורצופים.

המערער 2 חויב ב - 250,000 ₪ קנס, שישולם ב - 5 תשלומים שווים ורצופים.

כל אחד מהמערערים חויב בחתימה על התחייבות כספית בסך 250,000 ₪, להימנע במשך 3 שנים מביצוע עבירות לפי חוק התכנון והבניה והתקנות לפי החוק.

בנוסף, ניתן צו איסור שימוש למבנים נשוא כתב האישום המתוקן, שאמור היה להיכנס לתוקף ביום 1.11.2012, אלא אם כן עד למועד זה יהיה בידי המערערים היתר כדין.

מכאן הערעור שבפניי.

בנימוקי הערעור:

ב"כ המערערים מציין כי לאור האמור בסעיף 61(א) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הקנס המקסימלי שניתן להשית בגין עבירה שלצדה עונש מאסר בין שנה ל - 3 שנים, עומד על סך 75,300 ₪.

2

בית משפט קמא קבע כי מכוח סעיף 61(ג) לחוק העונשין, ניתן להשית על המערערים קנס בסך
1,400 ₪ בגין כל יום בו נמשכת העבירה. בנוסף לכך ציין בית משפט קמא במסגרת שיקוליו את הוראות סעיף 63(א) לחוק העונשין, המאפשרת הטלת קנס פי ארבע משווי הנזק שנגרם או של טובת ההנאה שהושגה בעבירה.

לטענת ב"כ המערער, הטלת קנס יומי בנסיבות עניין זה הינה בלתי סבירה ואינה תואמת נסיבותיהם של המערערים. קנס יומי יוטל מקום שמדובר בעבירה חמורה מסוג הפרת צו של בית משפט, ובאשר להוראת סעיף 63(א), היה על המאשימה להוכיח כוונה לגרום נזק או השגת טובת הנאה, וכן שווי הנזק או טובת הנאה טרם שיושת על המערערים הקנס שנקבע בחיקוק.

בענייננו - לא הוצגו ראיות לקיומה של כוונה כזו ו/או לשיעורו ושוויו של כל נזק או טובת הנאה. זאת ועוד, במקרה זה שילמו המערערים היטל השבחה, שילמו למינהל, שילמו אגרות, שילמו היטלי ביוב. דהיינו, נשאו בכל התשלומים הנדרשים לצורך קבלת רישוי ובכך קיים שוני בין אותם המקרים של עבירות על חוק זה שהעבריין אינו נושא בעלויות הכרוכות בהוצאת היתר.

עוד נטען, כי ההיתר היה ממש בהישג יד, לא היה צריך להתעכב תקופה כה ארוכה. מה שעיכב את חתימת המינהל היה העובדה שהבניין בו מצוי המרכול טרם נרשם כבית משותף, בהיותו בניין חדש. מעבר הזמן עד היום נעוץ בתסבוכת בירוקרטית, סחבת שנקטה הוועדה המקומית, לאחר שהתחלפו שלושה מהנדסי ועדה וכל אחד דרש דרישות חדשות. היה מקום והיה ברור לכולם- לאנשי הוועדה, לאנשי המינהל, כי ההיתר ממש בפתח, והיה ספק אם היה מוגש כתב אישום נגד המערערים.

ב"כ המערער מפנה לפסיקה מהם עולה כי העונשים שנגזרו, קרי גובה הקנסות על נאשמים בעבירות בנייה ושימוש במקרקעין בחריגה מהיתר בהיקפים גבוהים בהרבה ממקרה זה, הינם מופחתים משמעותית מסכומי הקנסות עליהם הורה בית המשפט קמא. לאור כל האמור, מתבקש ביהמ"ש להפחית מסכומי הקנסות.

ב"כ המשיבה, בנימוקיה לערעור, מבקשת לדחות הערעור, להותיר את העונש על כנו וכן ליתן צו המאריך כניסתו לתוקף של איסור השימוש ב-12 חודשים נוספים. ב"כ המדינה מציינת כי מדובר בשיטת עבודה החוזרת על עצמה, כך ביישוב שילת, כך במבשרת ציון. המערערת ידעה שלא מדובר בקבלת היתר המצוי בהישג יד, אלא ידעה היטב האיסור בפתיחת עסקים ללא היתר.

3

ב"כ המשיבה מפנה לפסקי דין במסגרתם הוטלו קנסות יומיים בגין עבירה נמשכת. עוד לשיטתה, משהורשעו המערערים עפ"י הודאתם, גודלו של המרכול אינו משנה. עוד נטען כי אין לקבל טענת המערערים לפיה לא צמחה להם טובת הנאה, שכן המרכול הרוויח כסף רב ובכך יש טובת הנאה. עוד נטען, כי אין להתחשב בשיקול לקולא מכך שהמבקשים פעלו על מנת לקבל היתר, מפנה לרע"פ מנשה אביב 4380/12. כמו כן, מפנה לפסקי דין ולקנסות שהוטלו בגין שימושים בהיקפים נמוכים מזה שבפנינו אך גבוהים בסכומם ממקרה נשוא הערעור.

בגזר דין בית משפט קמא עולה כי בית משפט נתן משקל לעבירה, להיקף השימוש החורג, להוראות סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה לפיה בעבירה נמשכת ניתן להטיל קנס ומאסר נוסף לכל יום בו נמשכת העבירה, להוראות סעיף 61(ג) לחוק העונשין לפיו ניתן להטיל קנס בסך 1,400 ₪ לכל יום בו נמשכת העבירה, להוראת סעיף 63(א) לחוק העונשין האפשרות להטיל קנס פי 4 משווי הנזק שנגרם או טובת ההנאה ולאור כך גזר על המערערת 250,000 ₪ קנס, על המערער 250,000 ₪ קנס, התחייבות למערערים 1 ו-2 בגובה 250,000 ₪ וצו איסור שימוש.

לגופו של עניין, דין הערעור להתקבל.

1.         ממקרא הודעת הערעור כולו, פרוטוקול בית משפט קמא, נספחים שהוצגו, אכן ניתן לומר כי במועד הרלוונטי ההיתר היה בר השגה. העיכובים שנמשכו על פני שנים לא נצפו מראש, ואלמלא חילופי הגברי שהיו בוועדה המקומית, ספק בעיניי אם היינו במקום בו אנו מצויים היום.

2.         משנקב בית משפט בסכום קנס על המערערת 1 ועל המערער 2 בלא שפירט מרכיבי הסכום, דהיינו, מה גובה הקנס היומי, מה אורך התקופה בגינה יוטל הקנס היומי, אזי אין נתונים לבית המשפט המאפשרים כי חלק ממרכיבי הסכום עליו הורה בית משפט, הם סכום בגין קנס יומי, או מכפלה כלשהיא בשווי טובת ההנאה.

לאור כך, בחינת גזר הדין וגובה הקנס ע"י ערכאת הערעור הינה בלתי אפשרית.

זאת ועוד, אינני מקבלת טענת באת כח המשיבה לפיה רווחי המרכול הם בבחינת טובת הנאה שצמחה למערערים. רווחי המרכול נושאים בתשלומי חובה -מס הכנסה. ואלה אינם מושפעים מקיומו של היתר בניה/עסק למרכול.

טובת הנאה יש לראות ב"חסכון" שחסכו המערעים ולא שילמו תשלומים שהם פועל יוצא בהוצאת היתר, כגון הוצאות בגין מס השבחה/היטלים מסוגים שונים. אך במקרה זה שולמו מס השבחה והיטלים שונים. מכאן שטובת הנאה בשווי כלכלי לא צמחה למערערים.

3.         פסקי דין בהם הוטלו קנסות על מורשעים בעבירות ממין עבירה זו נשוא הערעור, יש לכאן ולכאן. אלה הובאו הן ע"י ב"כ המערערים והן ע"י ב"כ המשיבה.

4

4.         לאור כל האמור לעיל, והוראת סעיף 61(ג) לחוק העונשין, אני מוצא להתערב בגובה הקנס עליו הורה בית משפט קמא, הקנס למערערת 1 יעמוד על - 150,000 ₪ ולמערער 2- 75,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אלא אם כן שולמו בבית משפט קמא הסכום עליו הורה בית משפט קמא.

5.         ניתנת אורכה בת 24 חודשים, להפסקת השימוש במרכול נשוא ערעור זה, ולא יאוחר מיום 1.10.2016, אלא אם כן יימצא בידי המערערים היתר כדין.

המזכירות תשלח עותק פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, כ' תשרי תשע"ה, 14אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.