5. בהודעת הערעור שב המערער על טענותיו כפי שנטענו בבית המשפט קמא, כשהוא מוסיף ומציין, כי לא ניתן להסתמך על הפלט שהוגש להוכחת המסירה, ולכן לא מקים את חזקת המסירה, ובהעדר עותק מאישור המסירה, לא ניתן לבחון אם ההודעה על העבירה נשלחה לכתובתו הרשומה של המערער, ואם קיים קשר כלשהו בין דבר הדואר הרשום לבין ההודעה שנשלחה.

6. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור תוך שהיא מציינת, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור ניכר ללא כל הסבר. באשר לטענות בדבר המסירה, צוין כי "ענאן פארם" הינה נקודת איסוף של דואר ישראל, ששם אמור היה המערער לאסוף את דבר הדואר, כך מקובל בישובים קטנים כמו הישוב אבו סנאן, וכך עולה מהתרשומת של רשות הדואר לפיה מחלקת הדוורים העבירה לנקודת הדואר לבית העסק שנקרא "ענאן פארם". מעבר לכך, לא ברור כיצד ידע המערער שיש לו דוח אם הוא טוען שכלל לא קיבל אותו. עוד ציינה, כי לא קיים כלל חשש לעיוות דין נוכח התמונות הברורות בהן נראה נהג הרכב אוחז ביד אחת בטלפון נייד וטלפון שני על ברכיו.

דיון והכרעה:

7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל החומר הרלוונטי, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

8. כפי שצוין, הדוח הוא מיום 3.9.23 ואילו הבקשה להישפט הוגשה רק ביום 18.3.24. כלומר כ-5 חודשים לאחר הדוח. בבקשה שהגיש לבית המשפט קמא לא פירט זמנים, מתי נודע לו על הדוח, כיצד. הבקשה לא נתמכה בתצהיר כדין ובאסמכתאות כלשהן אודות הדרך בה נודע לו על קיומו של הדוח. בדיון בפניי טען בא כוחו המלומד, כי המערער ידע על הדוח לאחר שקיבל הודעה ממשרד התחבורה עקב שיטת הניקוד. אולם טענה זו לא נטענה בבית המשפט קמא ואף לא בהודעת הערעור. בבית המשפט קמא נטען, כי המערער כלל לא ידע על דבר הדוח. כך או כך, היה על המערער הפונה באיחור ניכר לבית המשפט, להסביר את הדברים בתצהיר מאומת כדין ולתמוך אותו באסמכתאות, לרבות בפניה לדואר ישראל, ולהראות שהוא לא קיבל את הדוח שלא באשמתו.

9. אשר לטענות ביחס להמצאת הדוח, מעיון בחומר שלפני בית המשפט עולה כי דבר הדואר נשלח לכתובתו הרשומה של המערער באבו-סנאן הנזכרת לעיל, אשר אין חולק כי היא כתובת לקבלת דברי דואר. עקב סידורי חלוקת הדואר הופנה דבר הדואר לנקודת איסוף בבית עסק "ענאן פארם", משם היה אמור המערער לאסוף את דבר הדואר. אלא שבית הדואר מציין, כי דבר הדואר לא נדרש ע"י המערער.

10. המכתב ממפנ"א שעליו מתבסס ב"כ המערער מציין מפורשות "אין תיעוד ברישומנו כי ההודעה לא הגיעה ליעדה או הוחזרה לשולח ואין ברשותנו העתק אישור מסירה בדוח שבנדון" (הדגשה שלי - ש.ב.), תוך הפנייה לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי. כלומר, לפי הרישומים במפנ"א, הגם שאין ברשותם אישור המסירה, אין תיעוד על כך שדבר הדואר לא הגיע ליעדו או הוחזר למפנ"א, כלומר, הוא לכאורה הגיע לתעודתו, ולא כפי שנטען על ידי ב"כ המערער.

11. מעבר לכך, תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת כדלקמן:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס, רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה על תשלום קנס או הזמנה למשפט לעניין עבירת קנס, כאילו הומצאה כדין הגם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום".

12. הנה כי כן, התקנה קובעת מפורשות, כי גם ללא אישור מסירה, קמה חזקה שדבר הדואר התקבל אצל הנמען, ובלבד שחלפו 15 ימים מיום שנשלחה ההודעה על ביצוע העבירה בדואר רשום לנמען, כפי שאירע בענייננו (ראו: רע"פ 106/15 קריב נ' מדינת ישראל (2015)). הנטל לסתור על חזקת המסירה חל על המערער והוא לא הרים נטל זה.

13. אשר לטענת המערער ביחס לפלט המשלוחים של רשות הדואר, טענתו של ב"כ המערער כי אין לראות בפלט מעקב ומשלוחים של רשות הדואר שהציגו המשיבה כמעידים על מסירה, סותרת חזיתית את פסיקת בית המשפט העליון אשר בפניו עלתה טענה דומה ונדחתה (רע"פ 6153/20 טורג'מן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (2020)).

14. אשר לטענת המערער לעיוות דין, טענה זו לא הוכחה ולו בדוחק, עצם הכפירה של המערער אינה מוכיחה עיוות דין, שכן נפסק לא אחת שאין בכפירתו של נהג רכב הכופר בעבירה המיוחסת לו כדי להקים חשש לעיוות דין, שכן, כפי שנפסק, לפי שיטה זו כל נהג שיכפור יקום חשש לעיוות דין (רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל) [פורסם בנבו]. מעבר לכך, וזה העיקר, הדוח מבוסס על תצלומים באיכות גבוהה המתעדים את נהג הרכב אוחז בידו טלפון במהלך הנהיגה, וטלפון נוסף מונח על ברכו, לכן יש קושי של ממש בטענת המערער בדבר חשש לעיוות דין.

15. בנסיבות מצטברות אלה, לא מצאתי כי נפלה שגגה כלשהי בהחלטת בית המשפט קמא הנכבד, ועל כן אני דוחה את הערעור.

ניתן היום, ו' אלול תשפ"ד, 09 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.