מאידך גיסא, ציין בית המשפט כי המערער פעל להסרת המחדל, אך נכשל במבחן המכון הרפואי והגיש ערעור, ולא נרשמה לחובתו עבירה נוספת מאז הועמד לדין. לבסוף, עמד בית המשפט על הנסיבות הבריאותיות של המערער וכן על העובדה כי הוא אב למשפחה ברוכת ילדים, כאשר אשתו ושניים מאחיו הוכרו כנכים, והוא הדואג להם.

על רקע כלל האמור, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי אין מקום להשית על המערער מאסר בפועל, תוך שהימנעות זו מהטלת מאסר תאוזן בפסילה מוחשית וארוכה בפועל. בהתאם נשלל רישיונו של המערער למשך שנתיים.

בנוסף, הטיל בית המשפט על המערער ענישה בעלת אופי הרתעתי, הכוללת מאסר מותנה בן 4 חודשים, פסילת רישיון מותנית וקנס בסך 1,500 ₪.

הערעור ותשובת המשיבה

בערעור, טוען ב"כ המערער כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה עם מרשו כאשר שלל את רישיונו למשך 24 חודשים.

בתמצית, טוען ב"כ המערער שתי טענות עיקריות. ראשית, כי שגה בית המשפט כאשר התייחס לרכב בו נהג המערער כ"משאית", בעוד מדובר ברכב פרטי, אשר מאחוריו "ארגז" פתוח, מעין "טנדר". הסנגור סבור כי נסיבה זו הביאה את בית המשפט להטיל על המערער עונש בלתי מידתי לנסיבות המקרה, החורג מרמת הענישה המקובלת.

עוד מדגיש הסנגור את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער כמצדיקות הקלה משמעותית בדינו.

מנגד, מבקשת ב"כ המשיבה לדחות את הערעור. לטעמה, הסיכון הטמון בעבירה וכן רמת הענישה הנוהגת הצדיקו את העונש שהוטל, שאין בו כל חומרה.

עוד מפנה ב"כ המשיבה לעברו של המערער, אשר זו הרשעתו השלישית בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה.

הכרעה

נקודת המוצא לדיוננו נעוצה בהלכה הידועה לפיה לא במהרה תתערב ערכאת הערעור בקביעותיו העונשיות של בית המשפט קמא, בהעדר סטייה ניכרת מהענישה הנוהגת והראויה או שגיאה מהותית שנפלה בגזר הדין (ראו מיני רבים ע"פ 634/19 גבאי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.2.20).

בענייננו, שיקולי הענישה הראויים להישקל, פורטו היטב על ידי בית משפט קמא.

בית המשפט לא התעלם מנסיבות החומרה הברורות העולות מהעובדה שהמערער לא ראה לנכון להוציא רישיון נהיגה והוא נוהג שנים רבות ברכב ללא שעמד בחובה הבסיסית האמורה.

אין ספק כי העבירה בה הורשע המערער מקימה מסוכנות ניכרת למשתמשי הדרך. העובדה כי זו הרשעתו השלישית של המערער בגין עבירה דומה, גם אם חלפו שנים רבות מאז שתי הרשעותיו הקודמות בעבירה זו, מוסיפה נופך חומרה. העובדה כי בשלב זה, המערער אינו מצליח להסיר את המחדל, מאחר שנמצא לא כשיר לנהוג, אף היא מטרידה למדי, גם אם אני מקבל את דבריו של הסנגור שההחלטה האמורה אינה סופית.

לצד האמור, לא התרשמתי כי לחובתו של המערער עבירות נוספות רבות ואף נסיבותיו המשפחתיות ראויות להתייחסות עונשית מקלה.

אלא שכלל השיקולים האמורים, ואף מעבר להם, נשקלו כאמור על ידי בית משפט קמא, אשר נתן להם ביטוי עונשי ראוי ומאוזן, כשנמנע מהטלת עונש מאסר בפועל והסתפק בעונש מאסר מותנה ובפסילת רישיון בפועל משמעותית.

בניגוד לעמדת הסנגור, אני סבור כי בכך איזן נכונה בית המשפט בין השיקולים המתנגשים, ואף גזר עונש התואם את מדיניות הענישה הנוהגת וההולמת לענייננו.

בעניין זה אציין עוד כי למקרא גזר הדין לא התרשמתי שציון בית המשפט כי המערער נהג ב"משאית" היטה את הכף לחובתו באופן שהוחמר עונשו במידה המצדיקה התערבותי. זאת מאחר שאזכור הרכב כ"משאית" נעשה אך במקרה אחד מתוך שלושה, כאשר עיקר תשומת לב בית המשפט הייתה לעובדה כי מדובר ברכב שונה מרכב פרטי, עובדה שאינה מוכחשת על ידי הסנגור.

על רקע האמור, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי כי נפל פגם בגזר דינו של בית משפט קמא.

לנוכח מסקנה זו, אני דוחה את הערעור.

מזכירות בית המשפט תוודא קבלת פסק דין זה על ידי הצדדים.

ניתן היום, ג' כסלו תשפ"ה, 04 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.