פסק דין

נגד המערער הוגש ביום 11.6.24 כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש בטלפון בעת נהיגה שלא באמצעות דיבורית [עבירה על תקנה 28(ב)(1) לתקנת התעבורה]. על פי כתב האישום, בתאריך 24.1.23 בסמוך לשעה 22:10 נהג המערער ברכבו בכביש 65, והחזיק/השתמש במכשיר טלפון נייד שלא באמצעות דיבורית.

ביום 13.6.24 הגיש המערער בקשה למחיקת כתב האישום, מחמת התיישנות. נטען, כי הדו"ח נמסר לידי המערער ביום 24.1.23, וכי המערער שלח ביום 21.4.23 בקשה להישפט. כתב האישום הוגש ביום 10.6.24, למעלה משנה מיום שהוגשה הבקשה להישפט.

בתגובתה מיום 30.6.24 התנגדה המשיבה לבקשה. נטען כי הבקשה להישפט הוגשה על ידי המערער ביום 21.4.23. בתאריך 19.3.24 נשלח למערער זימון למשפט (בדואר אלקטרוני). זימון נוסף נשלח אל המערער ביום 20.3.24 (בדואר רשום). הזימונים נשלחו אל המערער לפי פרטים אותם ציין המערער בבקשתו להישפט. תקופת ההתיישנות המנויה בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי נמנית עד למשלוח ההזמנה למשפט, והחוק אינו דורש קיומה של מסירה. מאחר והזימונים למשפט נשלחו למערער בטרם חלפה שנה ממועד בקשתו להישפט, הרי שדין בקשתו להידחות.

ביום 12.3.25 התקיים דיון בבקשה. הצדדים חזרו על טיעוניהם, ובית המשפט דחה את הבקשה למחיקת האישום מחמת התיישנות. נקבע, כי חל סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי מקום בו הודיע אדם על רצונו להישפט בגין העבירה - תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו. נוכח העובדה כי בקשת המערער להישפט הוגשה ביום 21.4.23, וההזמנה להישפט נשלחה ביום 20.3.24, הרי שההזמנה למשפט נשלחה תוך שנה מיום קבלת ההודעה, ועל כן דין טענת ההתיישנות להידחות.

בהמשך כפר המערער במיוחס לו, והתיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 10.9.25.