6. ביום 20.2.25 התקיים דיון בבקשת המערער לביטול פסק הדין. במהלך הדיון צפה בית המשפט קמא בסרטון המתעד את ביצוע העבירה. הסנגור טען כי לא המערער הוא שנהג ברכב, ואינו יודע מי הנהג. ביחס לאישור המסירה שבתיק - טען ב"כ המערער כי החתימה מזויפת, וכי במועד ביצוע המסירה שהה המערער בנצרת.

7. ביום 23.2.25 ניתנה ההחלטה מושא ערעור זה. נקבע, כי לכתחילה נשלח זימון לדיון לכתובת שגויה, ועל כן חזר אישור המסירה בציון "לא ידוע במען". לדיון ביום 25.12.24 זומן המערער פעם נוספת, ודבר קבלת הזימון אושר בחתימת המערער. הטענה כי החתימה מזויפת - עלתה לראשונה במהלך הדיון. מדובר בטענה סתמית, אשר אין בה כדי להפריך את חזקת המסירה. אף אין לראות את הטענה הלקונית שהעלה המערער, לפיה לא נהג ברכב, כדי ללמד על חשש לעיוות דין. העונש שהושת על המערער הוא עונש המינימום. משכך דחה בית המשפט קמא את הבקשה לביטול פסק הדין. מכאן הערעור.

8. בהודעת הערעור שב המערער על טיעוניו מבקשתו לביטול פסק הדין. נטען כי המערער לא ביצע את העבירה, כי סיכויי הגנתו טובים, כי ההזמנה לדיון לא הומצאה לידיו, וכי במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט קמא - לא ניתנה למערער הזדמנות להעלות את טיעוניו.

9. טרם הדיון בערעור הגיש המערער תצהיר של רעייתו, ולפיה היא זו שנהגה ברכב בעת ביצוע העבירה, וכי הרכב מושא כתב האישום מצוי בחזקתה ובשימושה הבלעדיים.

10. המשיבה מתנגדת לבקשה, וסומכת ידיה על החלטת בית המשפט קמא, מנימוקיה.

11. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות, וכי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט קמא, ודאי לא החלטה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

12. אפתח ואציין כי בניגוד לטענת המערער, הרי שהזימון לדיון שנקבע להקראה ליום 25.12.24 - הומצא כדין למערער, וזאת כעולה מאישור המסירה המצוי בתיק. המערער טוען כי במועד בו בוצעה המסירה - שהה במקום אחר, אך לא הביא כל ראיה לכך. עוד נטען כי החתימה על גבי אישור המסירה מזויפת, אך גם בעניין זה לא הובאה כל ראיה. בדין קבע לפיכך בית המשפט קמא כי הנטל להוכיח כי לא זומן כדין - מוטל על המערער, ונטל זה לא הורם. המסקנה המתבקשת היא המערער לא העלה טעם מוצדק לאי התייצבותו לדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 25.12.24.

13. אף לא מצאתי עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא ולפיה לא עלה בידי המערער לשכנע בדבר קיומו של חשש לעיוות דין. לא די בטענה סתמית כי המערער לא נהג ברכב, כדי להצביע על חשש לעיוות דין. בנוסף, טען המערער בדיון שהתקיים ביום 20.2.25, כי לא ידוע לו מי נהג ברכב. אלא שטרם הדיון בערעור הוגש, לראשונה, תצהיר של רעיית המערער, אשר לגרסתה הרכב מצוי בחזקתה ובשימושה הבלעדיים, וכי היא זו שנהגה ברכב. ניתן לתהות על שינוי הגרסה, וכיצד מתיישבת הטענה בדבר חזקה ושימוש בלעדיים ע"י רעיית המערער, עם טענת המערער, בשתי הערכאות, כי לא ידוע לו מי נהג ברכב.

מכל מקום - אף בתצהיר לקוני זה של רעיית המערער אין כדי להביא לפתיחה אוטומטית של שערי בית המשפט ולמחילה על מחדלים. לא מצאתי כי יש בטענות המערער כדי להביא לשינוי תוצאות פסק הדין - לא לעניין עצם ההרשעה ולא לעניין העונש (אשר הינו מתון והולם בנסיבות העניין).

14. הערעור נדחה, לפיכך. עם דחיית הערעור, אני מורה גם על ביטול עיכוב הביצוע של עונש הפסילה. על המערער להפקיד מידית את רישיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט.

המזכירות תעביר את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"ה, 16 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.