1

נוכחים:

ב"כ המערער - עו"ד דורון לוי

ב"כ המשיבה - עו"ד רוני מודריק

המערער הובא באמצעות שב"ס

מתורגמנית לשפה הרוסית - הגב' גלינה זבילנסקי

[פרוטוקול הושמט]

פסק דין

ביום 15.10.13 בשעות הקטנות של הלילה, נהג המערער רכב בתל-אביב וגרם לתאונת דרכים בכך שסטה שמאלה כיוון נסיעתו, פגע במונית חונה, המשיך למדרכה ופגע בעץ.

כל זאת עשה המערער כאשר הוא נתון תחת השפעה כבדה של משקאות משכרים, התנהגותו הייתה רדומה וחריגה, דיבר לא לעניין, רגליו לא נשאו את גופו, הוא נזקק לתמיכה, לא פלא שנכשל במבחני המאפיינים.

יתרה מכך, המערער, משנתבקש על-ידי שוטרים לשתף פעולה בבדיקת ינשוף, סירב.

המערער הורשע על-פי הודאתו. בית משפט קמא, לאחר טיעונים לעונש, הטיל על המערער עונשים שונים, בהם 45 ימי מאסר בפועל וארבע שנות פסילה.

הערעור הוא על שני רכיבים אחרונים אלו של גזר הדין.

המדינה מתנגדת לערעור.

אפתח ואומר שבמידה רבה ערעור זה הוא תיאורטי בלבד. בית משפט קמא, בהטילו על המערער 45 ימי מאסר, קבע שתחילת ריצוים ביום מתן גזר הדין, הוא יום 01.05.14. הערעור על אותו גזר דין הוגש ביום 15.06.14 - דהיינו, ביום סיום עונש המאסר.

שמעתי באורך רוח את דברי ב"כ המערער באשר לערעור על המאסר, זאת עשיתי בשל כך שב"כ המערער בא חשבון עם מתחם הענישה, ברור לחלוטין שלעניין העונש עצמו אין לערעור משמעות.

ולעניין מתחם הענישה הנני סובר שבנסיבות המיוחדות של המקרה כפי שתיארתי לעיל, בשכרות הגבוהה ובהתאם להוראות סעיף 40ב' ו-40ג' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, בדבר קביעת מתחם העונש ההולם ועקרון ההלימה בכלל, בהתחשב בתאונות שגרם המערער, בסירוב לשכרות הגבוהה, שאכן עונש מאסר בפועל צריך שיהיה ברף העליון של מתחם הענישה.

2

צודק ב"כ המערער בכך שלא היה מקום שבית משפט קמא יביא בחשבון למתחם הענישה ואת עברו הפלילי (הטהור, להבדיל מתעבורה) של המערער, אך לבד מכך, בקבעו את המתחם שקבע, בנסיבות, צדק.

לעניין עונש הפסילה בפועל, כאמור, בית משפט קמא קבע והטיל על המערער עונש פסילה של ארבע שנים, אלא שכפי שעשה בעניין המאסר, הורה שעונש הפסילה יחל מיום 15.10.13, כלומר, יתחיל לחול רטרואקטיבית אבל הקושי הוא לא בכך אלא בעובדה שהוא יחול גם בזמן שהמערער יושב בבית הסוהר.

על-פי הוראת הדין סעיף 42(ג)(2), מקום ובית משפט הטיל עונש מאסר ועונש פסילה ביחד, תקופת המאסר לא תבוא בחשבון לעניין הפסילה.

ייאמר שאתמול, יום 02.07.14, בע"פ 2965/13, מדינת ישראל נ' ג'יהאד אל רפעאייה ואח', קבע בית המשפט העליון (לראשונה, לדעתי), שאין כלל שיקול דעת ולא ניתן להטיל עונש פסילה ועונש מאסר חופפים זה לזה, מדובר באותו תיק.

לענייננו, קביעת בית משפט קמא שעונש הפסילה בפועל יחול מיום המעצר, דהיינו מיום 15.10.13, ובהינתן שהמערער ממילא נידון לעונש מאסר בתיק אחר, אליו אתייחס בהמשך, אזי עונש הפסילה בפועל הממשי שהוטל עליו הוא פחות מעונש פסילה של שלוש וחצי שנים.

אף ללא חשבון זה הנני סובר, שבנסיבות שפורטו לעיל כפי שנהג המערער, ובהינתן סעיף 39א' לפקודת התעבורה הקובע מינימום פסילה בת שנתיים לשיכור, שהטלת עונש פסילה בפועל בנסיבות, גם כשעסקינן בנהיגה ראשונה בשכרות וגם כשעסקינן בהטלת תקופת מאסר קצרה, הוא במסגרת מתחם ענישה ראוי ועונש הולם לגופו.

אזכיר, כפי שהתייחסתי לעיל, שביום 10.06.14 נידון המערער לעונש מאסר בתיק שבו היה עצור כשהובא לבית משפט קמא בתיק שבפנינו, ושם נידון על-ידי כב' סגן הנשיאה, השופט בני שגיא, לחמישה חודשי מאסר בפועל מיום 18.03.14, כך שבתיק נשוא הערעור למעשה המערער לא ישב אפילו יום מאסר אד, וגם בעונש הפסילה הממשי שהוא נושא בו, חל כרסום ממשי.

התוצאה הינה שבנסיבות, בעיקר לאור הלכת אי-ההתערבות של ערכאת הערעור בגזרי דין של הערכאה הדיונית, התערבות שבאה רק כאשר הענישה המוטלת היא במידה קיצונית מוטעית, אין מקום להתערבות בגזר דינו של בית משפט קמא ולא אעשה כן.

עם זאת, למרות החלטתי מיום 26.06.14 הן בכעס שהבעתי כלפי ב"כ המערער, שלא התייצב לדיון, והן באשר לצורך בערעור, עתה אינני בא בטענות לב"כ המערער. אחזור בדבריי, הערעור היה במקומו. ב"כ המערער שכנע אותי שאי-התייצבותו הייתה שלא באשמתו, אך כל שטר שוברו בצדו והנני מודיע לו שבערעורים בפניי בעתיד עליו להיות מעודכן ולא לסמוך על ההזמנות. הערעורים, כך אשתדל, יישמעו מהר, בוודאי מקום ומדובר במי שנידונים למאסר בפועל.

הערעור נדחה.

3

הוקלד על ידי נופר דוידי