1

מהות הערעור:           ערעור על גז"ד של בימ"ש השלום באשדוד (בפני כב' השופטת ג. שליו) בת.פ. 1654-09-13 מיום 25/5/14.

נוכחים:

עו"ד יורם פאוור

עו"ד דרנבויים

[פרוטוקול הושמט]

פסק דין

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש. בגין תקיפה זו נדון המערער לעונש מאסר בפועל של 20 חודשים ולעונשים נלווים, והערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת עונש המאסר בפועל.

לא מצאנו ממש בערעור ועל כן גם לא ביקשנו תגובת המשיבה.

בהכרעת הדין שניתנה לאחר שמיעת ראיות נקבע, כי בתאריך 30/8/13 המתלוננת, קשישה ילידת 1935, ישבה בסמוך למקום מגוריה והאכילה חתולים. כשקמה והחלה ללכת לעבר ביתה, ניגש לעברה המערער, המתגורר על מזרן מתחת לבניין מגוריה, ותקף אותה בכך שהיכה אותה באמצעות מקל הליכה שהיה ברשותו, בצווארה, בגבה, בידה וברגליה וגרם לה לחבלות של ממש בדמות המטומות כחולות ביד שמאל וברגל ימין.

בימ"ש קמא הדגיש בגזר דינו, בצדק, את הצורך להגן על הקשישים שבחברה. ביהמ"ש ציין את התיקון לחוק העונשין במסגרתו הביע המחוקק דעתו על חומרת העבירה של תקיפת זקן הגורמת חבלה של ממש, על ידי כך שקבע עונש מאסר חובה ועונש מירבי של 5 שנות מאסר.

2

ביהמ"ש היה ער לכך שהתיקון לחוק נבע מסדרה של מעשי אלימות קשים, רובם מעשי שוד אלימים, אולם גם היה ער לעובדה, כי המחוקק מצא לנכון להחמיר בכלל עבירות האלימות שהופנו כנגד קשישים, במידה ונגרמה להם חבלה.

החובה להגן על החלשים שבחברה ובכלל זה על הקשישים נקבעה בסדרה ארוכה של פסקי דין עוד בטרם התיקון לחוק. בימ"ש קמא נתן ביטוי יאות לחומרת המעשים, תוך שהתחשב במצבו המיוחד של המערער.

כאמור, לא מצאנו שיש מקום להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא והערעור נדחה.

הוקלדעלידיטובהשרגא