1

המערער הורשע שלא בפניו בעבירה של נהיגה בשכרות, ונדון לעונש הכולל פסילה בפועל לשלושים חודשים. בפני בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש הפסולה שהוטל עליו בבית משפט קמא.

לאחר ששקלתי את טענות המערער וטענות המשיבה, החלטתי לדחות את הבקשה, מטעמים אלו:

בפסיקה התגבש הכלל לפיו הנזק שנגרם למערער כתוצאה מפסילת רשיון הנהיגה אינו מצדיק בדרך כלל עיכוב ביצוע, ונקודת האיזון לגבי עונש פסילה שונה מזו הקיימת לגבי עונש מאסר בפועל (ראו: ע"פ 6341/04, אודליה הר אשר נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (10.8.04); ע"פ 1698/05, עופר שמואלי נ' מדינת ישראל (14.3.05); ע"פ 2397/10, שלמה פרל נ' מדינת ישראל (19.4.10); בש"פ 5699/13, מורן בן לולו קפלן נ' מדינת ישראל (23.8.13).

2

            הערעור שבפני נסוב בעיקרו על העובדה שהמערער נדון בהעדרו על אף שהיה מיוצג בדיונים קודמים, כאשר על פי הנטען בא כוחו לא התייצב בשל "כח עליון", שהוא נסיעה לחו"ל שהתארכה בשל נסיבות לא צפויות. כמו כן הועלו טענות בדבר נסיבות אישיות ופגיעה כלכלית במערער, בהיותו נהג מקצועי המתפרנס מנהיגה. טענות אלו יידונו במסגרת הערעור, ואינני מביעה עמדה לגביהן. עם זאת, אין בהודעת הערעור התייחסות לטענות המערער לגופו של עניין בנוגע להרשעתו. בנסיבות אלו לא שוכנעתי שקיים סיכוי טוב לביטול הרשעתו של המערער, בין במסגרת הערעור בין על ידי בית משפט קמא.

בהינתן העובדה שהמערער הורשע בעבירה שנקבע לה עונש חובה של 24 חודשי פסילה, בקיומן של 23 הרשעות קודמות ובכך שהמערער הפקיד את רשיונו רק בשבועות האחרונים, אני סבורה שאין עילה לעיכוב הביצוע.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ח, 15 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.