1

נוכחים:

ב"כ העותר עו"ד רוני שוהם עידן

ב"כ המשיב 2 עו"ד מג'ד בדר (מטעם סנגוריה ציבורית)

[פרוטוקול הושמט]

פסק דין

המשיב מרצה עונש מאסר ראשון למשך שנתיים בגין עבירות אלימות שביצע כלפי אחותו הקטינה במהלך השנים 2012 - 2013, בגין תקיפה ואיומים על בחורה שעל פי חשדו צילמה אותו במהלך נסיעתם באוטובוס ובגין התפרצות לחנות ונטילת הקופה מתוכה, והעותר מלין על החלטת המשיבה 1 (להלן: "הוועדה") מיום 26.5.14, לשחררו על תנאי בתנאי התכנית השיקומית של מרכז אלאמל.

ב"כ העותר טוענת בכתב העתירה ובטיעוניה בפנינו, כי שגתה הוועדה בכך שהעדיפה את התכנית הטיפולית של מרכז אלאמל על חו"ד וועדת אלמ"ב וחו"ד רש"א שלא המליצו על שחרורו המוקדם של המשיב.

כמו כן, טוענת ב"כ העותר, כי שגתה הוועדה כאשר התעלמה מעבירות האלימות שביצע המשיב כלפי נשים זרות ומעבירות הרכוש, שגם הן נושא מאסרו, ולמרות שמרכז אלאמל לא קבע שהוא איננו מסוכן, החליטה הוועדה לשחרר אותו על תנאי, לרבות בתנאי חזרה לבית הוריו, שם מתגוררת גם אחותו שבגין תקיפתה הוא מרצה את מאסרו.

עוד טוענת ב"כ העותר, שהוועדה לא התייחסה לשני מידעים חסויים שהוצגו בפניה ובפנינו הנוגעים להתנהגותו של המשיב במהלך מאסרו.

2

ב"כ המשיב תומך בהחלטת הוועדה ובתכנית מרכז אלאמל שהוצגה בפניה ובפנינו וטוען כי יש בתכנית זו כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב וכדי להצדיק את שחרורו המוקדם.

ב"כ המשיב אינו מכחיש שהמשיב לא עבר הליך טיפולי בין כותלי בית הסוהר, אך טוען כי הדבר נמנע ממנו בשל אי ידיעת השפה העברית, דבר שהזקיק אותו למתורגמן במהלך שיחותיו עם העו"ס, כפי שהדבר עולה מהדוח הסוציאלי שהוצג בפני הוועדה וצורף לכתב התגובה.

עיון בהחלטת הוועדה נושא העתירה מעלה כי החליטה לשחרר את המשיב על תנאי לאחר שהתרשמה כי הוא "נכווה ברותחין ולכן הוא יזהר בעתיד גם בצוננים, כלומר הוא למד את הלקח בבית הסוהר ויש יסוד להניח שלא יחזור על מעשיו נושא מאסרו".

הוועדה התייחסה לתכנית השיקום של מרכז אלאמל שהוצגה בפניה ובפנינו וקבעה כי מדובר בתכנית המותאמת למידותיו של המשיב וכי למרות העדר המלצה מטעם רש"א וועדת אלמ"ב, התכנית מתאימה למשיב משום שפתו והטיפול האינדיבידואלי המוצע בה.

אף אנו עיינו בתכנית השיקומית של מרכז אלאמל, אשר כוללת הליכים טיפוליים בשפה הערבית, אך אין בכך משום חזות הכל ואין בה כדי להתגבר על התנגדות וועדת אלמ"ב והתנגדות רש"א לשחרורו המוקדם של המשיב, בהתבסס על עמדת גורמי הטיפול בכלא.

מדוח גורמי הטיפול שצורף כנספח ז' לעתירה עולה כי על אף מאסרו, המשיב טרם הפנים את חומרת מעשיו ואת התנהגותו האלימה והמסוכנת. גם ביחס לעבירות הרכוש נושא מאסרו, מפחית המשיב את אחריותו בטענה כי לולא היה בגילופין לא היה מבצע אותן.

לא למותר לציין, כי המשיב לא עבר כל הליך טיפולי בין כותלי הכלא, לרבות הליך גמילה משימוש מופרז באלכוהול.

אומנם המשיב ביקש להשתלב בטיפול הנוגע לעבירות האלימות נושא מאסרו, אך בפועל הוא טען בפני גורמי הטיפול שאינו רואה עצמו אלים כלל והתקשה להסביר מדוע הוא זקוק לטיפול.

באשר לעבירת האלימות שביצע כלפי אחותו, הוא הודה במקרה בודד אחד, בעוד שהורשע בתקיפתה במספר הזדמנויות, אך גם לגבי אותו מקרה בודד הוא הפחית את חומרת מעשיו, השליך אותם על אחותו והצדיק אותם בהתנהגותה הבלתי צנועה.

3

לאור עמדת גורמי הטיפול כפי שהובאה לעיל, אין תמה כי וועדת אלמ"ב לא המליצה על שחרורו המוקדם של המשיב, למרות עמדת אחותו שאיננה חוששת מפניו, שכן היא התרשמה כי מסוכנותו של המשיב היא גבוהה מאחר והודה רק חלקית בביצוע העבירות ולא רכש כלים חלופיים להתמודד עם מצבים משפחתיים מורכבים שגרמו לו לבצען.

כך גם מובנת עמדת רש"א בכל הקשור לחוסר התאמתו של המשיב לתכנית טיפולית לאחר שחרורו המוקדם כפי שהדבר בא לידי ביטוי במכתבה של העו"ס מטעם רש"א מיום 19.2.14.

לאור כל האמור לעיל, מבלי שאנו מתעלמים מהתכנית הטיפולית של מרכז אלאמל, שהיא בשפה הערבית, הרי החלטת הוועדה שהעדיפה אותה על פני חו"ד גורמי הטיפול, חו"ד וועדת אלמ"ב, ועמדת רש"א, חורגת ממתחם הסבירות ומצדיקה התערבות ערכאה שיפוטית, שכן הגורמים הנ"ל הם הגורמים המקצועיים שעל פי החוק לשחרור על תנאי ממאסר והפסיקה שפרשה אותו, עדיפים על פני חו"ד פרטיות כמו זו של מרכז אלאמל, אלא מנימוקים מיוחדים שאינם קיימים לגבי המשיב שבפנינו.

לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת הוועדה מיום 26.5.14 שהורתה על שחרורו של המשיב 2 על תנאי.