1

על העותר נגזרו ביום 20/8/13 - 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שרות. העותר התייצב לביצוע עבודות שרות ביום 5/1/14, אולם כבר בחודש העבודה הראשון, ינואר 2014, נעדר למשך 9 ימים. בחודש פברואר הוא נעדר ל 12 ימים ובחודש מרץ נעדר ל 9 ימים.

החל מסוף חודש מרץ, חדל לחלוטין להתייצב לביצוע עבודות השרות.

ביום 18/5/14 נערכה לעותר שיחת ברור והובהר לו במסגרתה כי בקשתו לדחיית מועד ריצוי עבודות השרות, המבוססת על טענה לבעיות רפואיות של בתו, צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט שדן אותו ואין בסמכות הממונה לדון בה.

על אף האמור המשיך העותר להיעדר.

ביום 25/6/14 נערכה לעותר שיחת שימוע, בסופה ניתנה לו הזדמנות נוספת לחזור לביצוע עבודות השרות אולם הוא המשיך להיעדר מעבודות השרות.

העותר זומן לשימוע נוסף ביום 9/7/14, אך לא התייצב וטען כי נחבל במקום עבודתו. נוכח טענה זו זומן לשתי ועדות רפואיות במועדים בחודש יולי אך לשתיהן לא התייצב. על כן זומן לשימוע נוסף ביום 25/8/14. באותו מועד נמסר לו טופס הזמנה לועדה רפואית ליום 8/9/14, וכן לשימוע נוסף לאחריה, באותו מועד.

ביום 8/9/14, קבעה הוועדה הרפואית כי העותר כשיר לעבודות שרות וכי ימי המחלה שנעדר בגינם, לא יובאו במניין ריצוי עבודות השרות. סמוך לאחר מכן נערך לעותר שימוע, ולאחר קבלת עמדתו החליט הממונה כי התנהגותו מעידה על אי כיבוד החוק וזלזול במערכת המשפט והורה על הפקעת עבודות השרות בגין העילות הבאות:

עילה של היעדרות מהעבודה ללא אישור הממונה;

עילה של אי ציות להוראות הממונה ;

עילה של אי ביצוע כראוי של משימות שהוטלו עליו.

מכאן העתירה שבפניי.

2

העותר טען בכתב העתירה כי ביום 19/2/14 נולדה לו בת שסובלת מבעיות רפואיות מגוונות והיא הייתה במצב קשה, ועקב כך נעדר מעבודות השרות תקופה ארוכה, לצורך הסעתה לטיפולים רפואיים באופן יומיומי בבי"ח רמב"ם. כמו כן טען כי הוא פנה לממונה פעמים רבות אך פניותיו לא זכו להתייחסויות. הוא גם טען שבחודש 7/2014, הוא נפל ונחבל במסגרת עבודות השרות.

לטענתו, נוכח הפירוט לעיל, החלטת הממונה על הפסקת עבודות השרות היא בלתי סבירה באופן קיצוני, איננה מתיישבת עם כללי הצדק, שכן הוא נעדר בשל נסיבות חריגות.

בדיון שהתקיים בפניי חזר ב"כ העותר על טענותיו הנ"ל. מנגד שבה ב"כ המדינה על נימוקי הממונה להפסקת עבודות השרות וטענה כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת הממונה או בשיקול דעתו או בהליך המנהלי.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מכאן ומכאן, סבורני שאין יסוד כלשהו לעתירה, ודינה להידחות.

כמפורט לעיל, ביסס העותר את טיעוניו על כך שלאחר הולדת בתו ביום 19/2/14 הוא נזקק להיעדרות לצורך טיפול בה (הסעות וכו').

דא עקא, שהיעדרויותיו של העותר מעבודות השרות, כפי שפורט לעיל, החלו עוד בחודש ינואר, אז הוא נעדר במשך 9 ימים, ללא כל הסבר או הצדקה. די בכך כדי לדחות את העתירה, בשל חוסר ניקיון כפיים של העותר והסתרת העובדות הנ"ל.

גם לגופו של עניין לא מצאתי הצדקה להיעדרויות הנ"ל. העותר נבדק על ידי ועדות רפואיות אשר קבעו כי לא הייתה הצדקה להיעדרויות בשל מצב רפואי אישי של העותר.

גם מסיכום המחלה הנושא תאריך 4/11/14, הוא המסמך היחידי שצורף לגבי הבת, לא עולה שום פירוט לגבי צורך בטיפולים רצופים או חוזרים ונשנים שהיא קיבלה קודם למועד זה, וודאי לא במועדי היעדרותו הנ"ל. כמו כן, עיון בעמוד השני למסמך זה המתאר את מצבה במועד הבדיקה הנ"ל, איננו מלמד על בעיה קשה או דחופה המצדיקה היעדרות. גם ההמלצות המפורטות בסוף אותו מסמך הן ברובן לביקורות ומעקבים.

משום כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' טבת תשע"ה, 31 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.