בפני

כב' השופט אהרון משניות

העותר

חנניה כנפו (אסיר)

נגד

המשיב

שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים

החלטה

א. רקע וטענות הצדדים

עניינה של החלטה זו, בעתירה שהגיש העותר באמצעות בא כוחו, לגילוי ראיה חסויה, לאחר שב"כ המשיב ביקש להציג מידע מודיעיני חסוי, במהלך דיון בעתירה המקורית של העותר שעסקה בשאלת שילובו בסבב חופשות.

מלכתחילה הוגשה העתירה בבית המשפט המחוזי מרכז, בעת שהעותר היה בכלא רימונים. דיון ראשון בעתירה התקיים ביום 13.12.2016, ובמהלכו טען ב"כ העותר כי ככל שבכוונת המשיב להציג בפני בית המשפט חומר מודיעיני חסוי, על המשיב להוציא תעודת חיסיון. בית המשפט (כב' השופטת רג'יאנו) קיבל את טענת ב"כ העותר, והורה למשיב להוציא תעודת חיסיון על החומר החסוי, וכך נהג המשיב, כאשר הגיש לתיק בית המשפט תעודת חיסיון שנחתמה ע"י הגורם המוסמך ביום 30.12.2016. בעקבות הוצאת תעודת החיסיון, הגיש ב"כ העותר עתירה לגילוי ראיה חסויה, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, ובין לבין, הוחלט על העברת הדיון לבית משפט זה, בעקבות העברת העותר מכלא רימונים לכלא אשל.

ב"כ העותר טוען בעתירתו כי כבר מהפרפראזה שקיבל ניתן להבין כי המידע המודיעיני החסוי הוא מידע כללי, שמקורו בחורשי רעתו של העותר, וכי הדרך להפריך את המידע האמור, היא בחקירתו של קצין המודיעין שליקט את המידע או בחקירתם של מוסרי המידע עצמם. לדבריו, האפשרות של הסרת חיסיון אינה רלבנטית רק להליכים פליליים, ואין מניעה מלעשות שימוש בפרוצדורה זו גם במסגרת הליך מנהלי, וכאשר מדובר במידע שחיוני להגנתו של העותר, הערך של גילוי האמת ועשיית צדק, גובר על הערך של ביטחון הציבור או ביטחון המדינה, ולכן יש להורות על חשיפת הראיה.

מנגד, טען ב"כ המשיב כי יש להבחין בין נאשם בהליך פלילי, ובין אסיר שמרצה עונשו לאחר הרשעה בדין. לנאשם עומדת חזקת חפות, ולכן אינטרס של הגנה על זכויותיו גובר על האינטרס של הגנה על חיסיון ראיות. לעומת זאת, לאסיר אינה עומדת חזקת חפות, ולכן יש להעדיף ביחס אליו את האינטרס של הגנה על חיסיון ראיות, על פני האינטרס של הזכות להליך הוגן, שנפגעת כאשר בית המשפט מבקש להכריע בעניינו בהסתמך על ראיות חסויות. לדבריו, הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בעתירה ליציאה לחופשה, נוכח העובדה כי חופשה לאסיר היא פריבילגיה ואיננה זכות מוקנית.

ב. הגדרת הבעיה

האמת ניתנת להיאמר כי טענות דומות בעיקרן לטענות שנטענו בבקשה זו, נטענו גם בהליך דומה שהתנהל לפני חודשים אחדים בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני כב' השופט בן חמו, במסגרת עת"א 27064-10-16 בעניין ביטון. אלא שבעניין ביטון השאלה שעמדה על הפרק היא האם בית המשפט צריך להורות למשיב להוציא תעודת חיסיון, כל אימת שהעותר מתנגד לכך שבית המשפט יעיין במידע סודי שמוגש לעיונו ע"י המשיב, כטענת ב"כ העותר, או שמא אין בכך צורך, וניתן להמשיך בפרקטיקה הנוהגת, אשר לפיה בהעדר הסכמה של העותר לעיון בחומר החסוי, בית המשפט רשאי להסתמך על חזקת תקינות פעולות המנהל.

כב' השופט בן חמו דחה את בקשת ב"כ העותר להורות למשיב להוציא תעודת חיסיון, בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, ובסופו של דבר החליט לדחות את העתירה, בשל חזקת תקינות פעולות המנהל, לאחר שהעותר עמד על סירובו לאפשר לבית המשפט לעיין בחומר החסוי. למען שלמות התמונה אציין כי עוד כי בקשת רשות ערעור שהגיש העותר נדחתה על הסף, בהחלטת כב' השופט סולברג, במסגרת רע"ב 2002/17, מיום 14.5.2017.

לעומת זאת, בבקשה שלפנינו, בית המשפט המחוזי מרכז קיבל את בקשת ב"כ העותר בעניין זה, והורה למשיב להוציא תעודת חיסיון, ותעודה כזו אכן הוצאה, ובעקבות זאת - הוגשה הבקשה דנן לגילוי ראיה חסויה. לכן, השאלה שעומדת עתה להכרעה היא האם העובדה שהוצאה תעודת חיסיון, אמורה לשנות מהפרקטיקה המקובלת בדיונים בעתירות אסירים, כאשר הרשות המנהלית מבקשת להציג בפני בית המשפט חומר חסוי, כפי שיפורט להלן.

ג. השיקול של מניעת הרשעת חפים מפשע

כאשר עסקינן בעתירות להסרת חיסיון, נדרש בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין שני אינטרסים מנוגדים: מצד אחד האינטרס הבסיסי העומד ביסודו של ההליך הפלילי כולו, של גילוי האמת, כדי שהחף מפשע יזוכה והאשם יחויב בדינו, אשר מחייב את גילוי כל חומר החקירה הרלבנטי, בכדי לאפשר לנאשם להתגונן כראוי, ובכדי לאפשר לבית המשפט להכריע בדין. ומצד שני קיים אינטרס לא פחות חשוב, של הגנה על ביטחון המדינה וביטחון הציבור, אשר מחייב לעיתים שלא לחשוף לעיני כל מידע חסוי, שגילויו עלול לפגוע באינטרסים חיוניים של המדינה.

העיקרון המנחה בשאלה לאיזה אינטרס יינתן משקל בכורה, כאשר קיימת התנגשות ביניהם, נקבע כבר לפני שנים רבות בעניין לבני, בלשונו הזהב של השופט ברק (כתוארו אז), ובשל חשיבות הדברים, שלא נס ליחם גם היום, אביא מקצת מהדברים כלשונם:

[...] אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על-פני כל שיקול ביטחוני אפשרי. שום נימוק ביטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ביטחוני שלא לגלותה, על-פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה [...] (ב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729, 738).

העיקרון של מתן משקל בכורה לשיקול של מניעת הרשעתו של חף מפשע על פני שיקולים אחרים, הוא עיקרון ששורשיו נטועים עמוק במסורת המשפט העברי. הוא בא לידי ביטוי בין היתר בדברי הרמב"ם בספר המצוות, מצוות לא תעשה רצ, אודות החובה המוטלת על השופטים לפסוק בדין על פי שני עדים, ולא להסתפק בראיות נסיבתיות (אומד בלשונו של הרמב"ם): "... ואםלאנקייםאתהעונשיםבאומדהחזקמאד - הרילאיוכללקרותיותרמשנפטראתהחוטא; אבלאםנקייםאתהעונשיםבאומדובדימויאפשרשביוםמןהימיםנהרוגנקי.ויותרטובויותררצוילפטוראלףחוטאים,מלהרוגנקיאחדביוםמןהימים...".

ד. ההלכה בדבר הצגת חומר חסוי בעתירות אסירים

אכן, כאשר האינטרס שעלול להיפגע הוא חירותו של אדם חף מפשע, אין חולק שמשקלו של אינטרס זה גובר על כל אינטרס אחר, חשוב ככל שיהיה. אולם כאשר האינטרס שעלול להיפגע נמצא במדרג נורמטיבי נמוך יותר, נקודת האיזון עשויה להשתנות, וכך הם הדברים כאשר עסקינן בבקשת אסיר לצאת לחופשה, שהינה כידוע פריבילגיה ולא זכות מוקנית. היטיב לנסח את הדברים כב' השופט פרידלנדר, בפסק דין מפורט שנתן לפני שנים אחדות בבית משפט זה, באחת מעתירות האסיר שדן בהן, ואביא מקצת מדבריו כלשונם:

אין דינה של עתירת-אסיר, בעניין יציאה לחופשה, כדין כליאתו של אדם בן-חורין. במקרה שבו אדם בן-חורין, שלא הורשע בדין, נכלא בשל מידע מודיעיני שגוי - נגרמת פגיעה חמורה בזכות-אדם יסודית. יש להיות נכונים ליטול סיכונים מחושבים לשלום הציבור כדי למזער את הסיכון לפגיעה שכזו. לעומת זאת, במקרה שנשללת חופשה מאסיר בשל מידע מודיעיני שלילי שגוי - הנזק יתמצה בשלילה בלתי-מוצדקת של 'טובת-הנאה', שלאסיר אין זכות מוקנית לקבלתה. יש לזכור כי במקרה שהמידע המודיעיני אודות מסוכנותו של האסיר הנו אמתי, אך בשל הפקפוק באמינות המידע ייצא האסיר לחופשה - מישהו עלול לקפח את חייו. לפיכך, 'מאזן-הנוחות', במקרה כזה, נוטה לחובת האסיר. (עת"א 28907-10-11 יובל אברהם נ' שב"ס (פורסם בנבו, 31.1.2012, סעיף 31).

על רקע זה נקבעה זה מכבר ההלכה בדבר האפשרות לעיין במידע מודיעיני חסוי, במהלך דיון בעתירות אסירים, כאשר בית המשפט נדרש לבחון את סבירות החלטותיו של שירות בתי הסוהר. כך פסק בית המשפט העליון (כב' השופטת פרוקצ'יה) בעניין אזולאי, כאשר דחה בקשת רשות ערעור שבה נטענו טענות בעניין זה, ובשל חשיבות הדברים, אביאם כלשונם:

גם טענותיו הכלליות של המבקש, המופנות כנגד ההליך של הצגת חומר חסוי בפני בית משפט במעמד צד אחד, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אותו הליך שכנגדו טוען המבקש, הינו הליך הננקט דרך שגרה בהליכים בפני בית המשפט, והוא נבחן בעבר בפסיקת בתי המשפט ואושר על ידם. על פי ההלכה הפסוקה, הצגתו של חומר חסוי לבית המשפט, במעמד צד אחד, במסגרת עתירת אסיר, אפשרית רק מקום שניתנת לכך הסכמתו של האסיר-העותר. יחד עם זאת, אם העותר אינו מסכים שבית המשפט יעיין, שלא בנוכחותו, במידע החסוי, תחול על החלטת הרשות המנהלית חזקת החוקיות. חזקה היא שהרשות המינהלית קיבלה את החלטתה כדין, ומי שמבקש להפריך חזקה זו, עליו הראייה [...] (רע"ב 798/07 מקסים אזולאי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.7.2008)).

ה. המשמעות של הוצאת תעודת חיסיון

בתי המשפט נוהגים כך הלכה למעשה כדבר שבשגרה, מבלי שנדרשת הוצאת תעודת חיסיון. אולם השאלה היא כיצד משפיעה על כך, אם בכלל, העובדה שהוצאה תעודת חיסיון, כפי שקרה במקרה שלפנינו. נראה לי שתשובה על כך, ניתנה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט זמיר) בעניין מלבסקי, ואביאה כלשונה:

[...] אכן, העותר צודק בכך שבית-המשפט אינו רשאי להסתמך על מידע חסוי מכוח תעודת חיסיון, כשם שאינו רשאי להסתמך על כל מידע אחר שלא הוצג גם בפני העותר, אלא בהסכמת העותר. אולם, אם העותר אינו מסכים שבית-המשפט יעיין, שלא בנוכחותו, במידע החסוי אשר שימש בסיס להחלטת הרשות, תחול על אותה החלטה, בדרך-כלל, חזקת החוקיות. החזקה היא, שהרשות המנהלית קיבלה החלטה כדין, ומי שמבקש להפריך את החזקה עליו הראיה [...] (בג"ץ 1227/98 אנטון מלבסקי נ' שר הפנים פ"ד נב(4) 690, 710 (1998)).

הדברים הללו שנאמרו ביחס להליך מנהלי של ביטול תעודת עולה, יפים גם לעניין עתירות אסירים, כפי שקבע בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) בעניין שיבלי (רע"ב 1621/06 מחמד שיבלי נ' שב"ס (פורסם בנבו, 4.5.2006)). בית המשפט העליון ציין כי אם מוצאת תעודת חיסיון, בית המשפט עצמו מנוע מלעיין בחומר החסוי, אולם הוסיף בהמשך כי "... במספרפסקידיןחזרביתמשפטזהעלההנחהשאםיסרבעותרבהליךמנהלילאפשרלביתהמשפטלעייןבחומרבמעמדצדאחד,תוכלהרשות,ככלל, ליהנותמחזקתכשרותההליך, ועתירתותידחה" (שם, בעמ' 5).

עם זאת בית המשפט לא התעלם מהקושי שעומד בפני העותר בנסיבות כאלה, אולם קבע כי "... מדובר בכורחמחויבהמציאות, וככזהראוי- ראשית- לצמצמולמינימוםהנדרש, באמצעותהרחבתהגילויעדלמירבהאפשריביןעל-ידיפרפרזה, ביןבאמצעיםאחרים... שנית,מתחייבעיוןשיפוטימוקפדככלהניתן,וביתהמשפטמשמש"כמעיןפהלמישהחומרהוחסהבפניו...". כך אכן נוהג בית המשפט כאשר הוא נדרש לעיין בחומר חסוי, שמוגש ע"י המשיב כדבר שבשגרה, בכדי לבחון את סבירות החלטותיו של המשיב.

יוצא אפוא כי אין נפקות מעשית להוצאת תעודת החיסיון, מפני שעל פי ההלכה הנוהגת, גם בלי הוצאת תעודת חיסיון, בית המשפט מנוע מלעיין בחומר החסוי, אלא אם ניתנת לכך הסכמה של העותר, וזאת למעשה גם התוצאה המעשית של הוצאת תעודת חיסיון.

יתירה מזו, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, בית המשפט שדן בדבר הוא שצריך להחליט בעתירה לגילוי ראיה חסויה, שחסיונה נובע מהצורך להגן על עניין ציבורי חשוב, ולצורך זה עליו לעיין בחומר החסוי. כך למעשה נוהג בית המשפט כדבר שבשגרה, כאשר הוא מעיין בחומר חסוי שמוגש לו אגב דיון בעתירות אסירים, בהתאם לאמור בעניין שיבלי הנ"ל, כולל עיון שיפוטי מוקפד בחומר החסוי, בשים לב לטיעונים אפשריים שיכול להעלות העותר, ואשר במקרה שלפנינו הועלו על הכתב במסגרת העתירה עצמה, וגילוי כל פרט שניתן לגלותו, מבלי לפגוע באינטרס הציבורי.

בנסיבות אלה, אינני מוצא טעם בקיומו של הליך נפרד של עתירה לגילוי ראיה חסויה - אשר מטבע הדברים עלול לגרום לעומס נוסף על בתי המשפט ועל הרשויות המנהליות העוסקות בכך, שעמוסות בלאו הכי, כפי שציין בצדק רב כב' השופט בן חמו בהחלטתו בעניין ביטון - כאשר התכלית שלשמה נועד הליך זה מוטמעת למעשה בסדרי הדין הנוהגים כדבר שבשגרה בעתירות אסירים.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום במסגרת הדיון בעתירת אסיר, לקיומו של הליך נפרד של עתירה לגילוי ראיה חסויה, וכי אף שהוצאה תעודת חיסיון, אין בכך כדי להצדיק סטייה מההלכה הפסוקה אשר לפיה בית המשפט יכול לעיין בחומר חסוי בהסכמת העותר, ובהיעדר הסכמה כזו - עומדת לרשות המנהלית חזקת תקינות שמטה את הכף כנגד טענות העותר.

ניתנה היום, כ' אלול תשע"ז, 11 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.