1

 

הנשיא דוד חשין:

 

1.      ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מרדכי כדורי) מיום 22.12.13 בת"פ 39405-02-11. במסגרת פסק דינו (החלטתו) קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיבות להגנה מן הצדק והורה על ביטול כתב האישום שהוגש נגדן.

 

בערעור מבוקש לבטל את פסק הדין ולהשיב את התיק לשמיעה מחדש בבית משפט קמא.

 

רקע

2.      ביום 13.07.09, בשעה 01:30 או בסמוך לכך, ישבו המשיבות ושלוש בנות נוספות סביב מדורה בגן העץ שברחוב יאנוש קורצ'אק בירושלים. בעקבות תלונות שכנים על הפרעת מנוחה, הגיעו למקום שני שוטרים.

 

2

לגרסת השוטרים, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום, קיללו המשיבות ותקפו אותם, ובהמשך תקפו שוטרים נוספים שהגיעו לסייע לשוטרים הראשונים. לגרסת המשיבות, הן הוכו ללא הצדקה על-ידי השוטרים, וכתוצאה מכך אף נחבלה המשיבה 2 חבלה של ממש. בעקבות האירוע המתואר נעצרו המשיבות על אתר.

 

3.      משטרת ישראל חקרה את תלונות השוטרים, שהוגשו כנראה סמוך לאחר האירוע, ובעקבות זאת הוגש (ביום 06.02.11) כתב האישום, בגדרו הואשמו המשיבות בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), ובעבירה של העלבת עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 288 לחוק.

 

לעומת זאת, התלונות שהגישו המשיבה 1 (ביום האירוע, 13.07.09) והמשיבה 2 (ביום 21.07.09) נסגרו ביום 12.08.09 על-ידי מח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים) בעילה של חוסר עניין לציבור. המשיבה 2 לא השלימה עם ההחלטה, וביום 17.08.09 הגישה ערר אשר נדחה ביום 24.01.12 (כשנתיים וחצי לאחר הגשתו).

 

כעולה מהאמור, לאחר הגשת הערר, ובטרם התקבלה כל החלטה בו, הוגש כתב האישום נגד המשיבות.

 

השתלשלות ההליכים בבית משפט קמא

3

4.      בדיון שהתקיים ביום 31.10.13, עוד בטרם הקראת כתב האישום, טענו באי כוח המשיבות כי יש לבטלו. זאת, בין היתר, מטעמים של הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). לטענת המשיבות, "באישור השפיטה" שנמסר להן (צורף כנספח ט"ז להודעת הערעור ונושא את התאריך 06.01.11), נכתב כי התיק במח"ש נגנז "ללא חקירה" מאין עניין לציבור. בא כוח המשיבה 1 ציין כי המשיבות טענו מראשית הדרך כי הוכו ללא הצדקה על-ידי השוטרים, והמשיבה 2 אף נחבלה בגבה חבלה של ממש, כפי שמצוין במסמכים רפואיים. הוא הוסיף וטען, כי העניין הציבורי בחקירת שוטרים אינו נופל מזה שבהעמדת אזרחים לדין, וכי דין שונה לאזרח ולשוטר פוגע באמון הציבור ברשות. באת כוח המשיבה 2 הצטרפה לטענת ההגנה מן הצדק שהעלה חברה, בהוסיפה כי התמונה המצטיירת היא כי השוטרים כלל לא נחקרו על-ידי מח"ש, וכי גירסתם, כפי שמופיעה בדוחות הפעולה שמילאו, התקבלה כאמת צרופה על-ידי מח"ש. עוד נטען, כי בכתב האישום נפל פגם בשל כך שהוא הוגש בטרם ניתן היתר שפיטה, ובשעה שהערר שהגישה המשיבה 2 טרם התברר.

 

5.      ב"כ המערערת טענה, לעומתם, כי ככל שיש למשיבות טרוניות כנגד התנהלות מח"ש, הרי שאין הן אמורות להתברר בבית המשפט, ועליהן להגיש עתירה נגד החלטת מח"ש. עוד ביקשה ב"כ המערערת כי תינתן לה ההזדמנות להשיב בכתב לטענותיהן המקדמיות של המשיבות.

 

בית משפט קמא הורה כי "המאשימה תשלים תשובתה לטענות המקדמיות בתוך 30 יום...". עוד נקבע, בהסכמת הצדדים, כי ככל שיחליט לקבל את הטענות, תינתן החלטה בהיעדר הצדדים.

 

6.      בתגובה שהגישה לבית המשפט התמקדה המערערת בסוגיית "אישור השפיטה". המערערת טענה כי בהתאם להנחיה פנימית (הנחיית פרקליט המדינה מספר 2.18), מקום בו הוגש ערר על החלטת מח"ש, אין כל מניעה להגיש כתב אישום, ואף אין הכרח להמתין עד שהפרקליטות תכריע בערר. עוד נטען, כי אף בהנחה שהיה מקום להמתין עם הגשת כתב אישום עד להכרעה בערר, הרי שעצם הגשתו, חרף הנחה זו, אינו מהווה, בנסיבות העניין, פגם מן הסוג המצדיק את ביטול כתב האישום. המערערת הוסיפה כי במקרה דנן כתב האישום הוגש לאחר שהתלונה נבדקה במח"ש והוחלט על סגירת התיק מחוסר עניין לציבור, וכי אין זה תפקידה של המערערת להחליף את שיקול דעתה של מח"ש. עוד נטען כי עיון בפסיקה מלמד כי גם במקרים בהם לא התקיימה חקירה מהותית במח"ש, כמו גם במקרים בהם לא ניתן אישור שפיטה טרם הגשת כתב אישום, נמנעו בתי המשפט מלהורות על ביטול כתב האישום.

 

4

בתגובת המשיבה 1, חזרה היא על טענותיה המקדמיות, לרבות טענת ההגנה מן הצדק, המתבססת על כך כי התלונה שהגישה נגד השוטרים נסגרה מחוסר עניין לציבור מבלי שנעשתה פעולת חקירה כלשהי, בהוסיפה כי בתיעוד הרפואי שנערך לאחר האירוע צוין כי היא סובלת מחבלה ורגישות בעמוד השדרה. המשיבה 1 המשיכה וטענה כי קיים עניין אמיתי בבירור תלונות כלפי שוטרים, ודאי כאשר מדובר בנסיבות בהן התיק נסגר מחוסר עניין לציבור בהעדר חקירה, לעומת מקרים בהם התיק במח"ש נסגר בשל זניחת המתלונן את התלונה או לאחר שהשוטרים מושא התלונה נחקרו. גם המשיבה 2, בתגובתה, טענה כי בתגובת המערערת לטענות המקדמיות לא ניתנה התייחסות ספציפית למקרה הפרטני שבפנינו.

 

פסק דינו של בית משפט השלום

 

7.      ביום 22.12.13 ניתן פסק הדין מושא ערעור זה, בגדרו, כאמור, בוטל כתב האישום. בפסק דינו ציין בית המשפט קמא כי עקרונות בסיסיים של צדק והגינות מחייבים מתן משקל זהה, למצער, לתלונה המוגשת על-ידי שוטר כלפי אזרח, ולתלונה המוגשת על-ידי אזרח כלפי שוטר. בית המשפט הוסיף, כי אין משמעות הדבר כי על הרשות לפתוח בחקירה פלילית כל אימת שאזרח מתלונן על שימוש בכוח מצד שוטר, אך חובה על מח"ש לערוך בחינה מקצועית מוקדמת של תלונת האזרח, ולבחון האם היא מגלה חשש ממשי לביצוע עבירה פלילית על-ידי שוטר.

 

עוד נקבע, כי נוכח העובדה כי גרסת המשיבות הועלתה על-ידם בסמוך לאירוע, בצירוף המסמכים הרפואיים שהציגה המשיבה 2, הרי שהנימוק לגניזת התלונה - חוסר עניין לציבור - מספר ימים לאחר הגשתה, אינו יכול לעמוד. כן צוין כי המערערת לא נימקה מדוע לא נחקרה תלונתן של המשיבות, לא טענה כי נערכה בדיקה מקצועית מוקדמת של התלונה וממילא לא הבהירה מה הוביל אותה למסקנה לפיה אין לפתוח בחקירה.

 

5

בית המשפט קבע כי העובדה שתלונת המשיבות זכתה להתעלמות, שעה שתלונת השוטרים הובילה להעמדה לדין, מהווה פגם בהליך שננקט נגד המשיבות. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנהלות זו מהווה הפליה פסולה, אשר פוגעת בעיקרון השוויון ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק, בהוסיפו כי המסר אותו משדרות רשויות האכיפה בהתנהלותן המתוארת, פוגע פגיעה קשה ועמוקה בתחושת הצדק וההגינות. בית המשפט קמא השיב בשלילה לשאלה האם ניתן לרפא את הפגם באמצעי אחר, זולת ביטול כתב האישום, שכן נוכח הזמן שחלף מאז האירוע נסתם הגולל על התלונה שהגישו המשיבות. כן צוין כי המערערת לא הציעה כל אמצעי אחר, מתון יותר, מלבד ביטול כתב האישום.

 

למעלה מן הצורך, נדרש בית המשפט גם לשתי הטענות המקדמיות האחרות שהעלו המשיבות, וקבע כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה של העלבת עובד ציבור, וכן כי הגשת כתב אישום קודם מתן אישור שפיטה אינה מביאה מניה וביה לביטול כתב האישום.

 

טענות הצדדים בערעור

8.      המערערת טוענת כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו לבטל את כתב האישום בשל טענת הגנה מן הצדק. לטענתה, מתן אישור השפיטה אינה זכות הקבועה בחקיקה, אלא נוהל פנימי בלבד, אשר אי קיומו אינו מחייב מסקנה לפיה יש לבטל את כתב האישום. עוד נטען כי אין זה מתפקידה של הפרקליטות להחליף את שיקול דעתה של מח"ש, ומשעה שניתן אישור שפיטה, הייתה הפרקליטות רשאית להגיש כתב אישום.

 

כן נטען כי שגה בית המשפט כשביטל את כתב האישום שהגישה רשות אחת בשל התנהלות של רשות אחרת, כאשר הדרך לתקוף את שיקול דעתה של מח"ש כרשות מנהלית היא בדרכים אותן העמיד המחוקק. גם אם עולה חשש לפגם בהתנהלות רשות אחרת, אין די בעצם העלאת הטענה כדי להצדיק מהלך דרסטי של ביטול כתב אישום. זאת משום שמקומן של טענות אלה הן בגדרי ההליך עצמו, והדרך להכריע בהן היא על-ידי בירור של מכלול הראיות במסגרת הליך הוכחות.

 

6

בשולי הדברים, כך לטענת המערערת, הפגם הלכאורי לפיו לא מוצתה החקירה אינו מקים כשלעצמו עילה של הגנה מן הצדק: ראשית, נראה כי לא נפל פגם בהתנהלות מח"ש, שכן הדברים זכו להתייחסות מעמיקה. שנית, אין מדובר בפגם בהליך הנוכחי כי אם בכזה שנפל אצל רשות אחרת. שלישית, קיומו של הפגם אינו מהווה פגיעה בהליך הוגן, אלא מחייב את המשך קיומו של ההליך באופן מלא.

 

9.      המשיבות, שתיהן, ביקשו לדחות את הערעור על הסף. זאת משום שלדידן, הודעת הערעור מתבססת על ראיות שלא הוצגו בפני בית המשפט קמא ועל טיעונים שלא הועלו בפניו. לשיטתן, הרקע העובדתי שהוצג בהודעת הערעור לא הובא בפני הערכאה קמא; הטענות המשפטיות נטענו לראשונה בפני ערכאת הערעור; והראיות שצורפו במסגרת הערעור לא הוגשו קודם לכן לערכאה הדיונית. המשיבות טוענות כי בפני בית משפט קמא הוצגו (על-ידי המערערת) שני מסמכים בלבד: הודעה של מח"ש לפרקליטות בה נכתב "הרינו להודיעכם כי תיקנו שבנדון נגנז ללא חקירה מאין עניין לציבור", ואישור רפואי המעיד על חבלות בגופה של המשיבה 2. לשיטתן, מתן אפשרות להציג בפני ערכאת הערעור ראיות חדשות אלה, תביא לתוצאה לפיה אין סוף לסיכון מפני ההליך הפלילי.

 

לגופו של עניין טענו המשיבות, כי החלטת בית משפט קמא מבוססת כדבעי ואין מקום להתערב בה. לצורך הזהירות בלבד, ותוך שהיא עומדת על התנגדותה לטעון טענות משפטיות חדשות, המשיכה וטענה המשיבה 1 כי די באי קיום הנוהל הפנימי הנוגע למתן אישור שפיטה כדי להביא לביטול כתב האישום. עוד נטען, כי גם את הטענה לפיה אין מקום לבטל את כתב האישום בשל פגם שנפל אצל רשות אחרת - אין לקבל. זאת משום שמח"ש פועלת כתובעת תחת משרד המשפטים, כמו הפרקליטות, וממילא מדינת ישראל אינה יכולה לדבר בשני קולות ולהטיל מחדליה ממשרד למשרד אגב פגיעה בזכויות האזרח. עוד נטען, כי בענייננו מדובר במקרה קלאסי בו השוטרים זכו ליחס מועדף, שכן התיק נגדם נסגר ללא חקירה, וזאת חרף העובדה כי היה בתלונות המשיבות ובחבלות שעל גופן לבסס חשד כי הן אלה שהותקפו על-ידי השוטרים. המשיבה 2 טענה גם היא, כי בהתנהלותה לאחר האירוע מושא כתב האישום פעלה כפי שהיה מצופה מכל אזרח, ולא הייתה כל הצדקה לכך שתלונתה לא זכתה להתייחסות.

 

7

10.  המערערת, בתגובה, טענה כי המסמכים אותם צירפה לערעור אינם בגדר ראיות חדשות כי אם אסופת מסמכים שנועדה להבהיר את ההשתלשלות העובדתית, וחלק ממסמכים אלה אף נוצר על-ידי המשיבות עצמן. עוד הבהירה המערערת כי לדידה, גם הטענות המועלות על ידה אינן חדשות, ומכל מקום, אין מניעה להעלות טענות משפטיות הנובעות מן הנתונים המשפטיים והעובדתיים הפרושים לפני בית המשפט, ובלבד שפורטו קודם לכן בהודעת הערעור.

 

מהלך הדיון בערעור

11.  בפתח הדיון חזרה ב"כ המערערת וטענה כי המסמכים הנוספים שהוגשו במהלך הערעור אינם בבחינת ראיות חדשות, וכי הסיבה לאי הגשתם לערכאה הדיונית נעוצה הייתה בעובדה כי כתב האישום בוטל עוד בטרם ניתנה תשובה לאישום. עוד נטען, כי השלב בו התקבלה טענת ההגנה מן הצדק היה מוקדם מדי, ועל בית משפט קמא היה לשמוע את הראיות, את העדים ולראות את התיק על בסיסו קיבלה מח"ש את החלטתה. כן נטען כי כאשר נסגר תיק במח"ש אין חובה למסור את הנימוקים לסגירה, וככול שהמשיבות חפצו בכך יכלו הן לפנות למח"ש ולקבל את הנימוקים בתוך 14 ימים. עוד ציינה ב"כ המערערת, בקשר לתלונות שהגישו המשיבות, כי השוטרים אכן לא נחקרו באזהרה. זאת משום שלטענתה, הודעות השוטרים היו בפני מח"ש בזמן הגשת התלונה, וכי לאחר שבחנה מח"ש את החומר, הגיעה למסקנה כי אין מקום לחקור את השוטרים באזהרה.

 

12.  ב"כ המשיבה 1 טען כי בהתאם לפסק דין בע"פ (י-ם) 2139/08 מדינת ישראל נ' סנדור (01.06.08) (להלן - עניין סנדור), במקרה בו נסגרת תלונה נגדית (של האזרח נגד השוטר) מחוסר עניין לציבור (להבדיל מחוסר ראיות), קיימת סבירות גבוהה יותר כי טענת ההגנה מן הצדק תתקבל. עוד נטען כי העבירה מושא תלונתה של המשיבה 2 היא עבירה מסוג פשע, ולפיכך הרשות הייתה חייבת לחקור אותה.

 

13.  במהלך הדיון בערעור קבענו כי המערערת צירפה להודעת הערעור מסמכים שלא הוגשו לבית משפט קמא, הגם שלא הייתה כל מניעה להגישם. משכך הורינו על מחיקת המסמכים האמורים מהודעת הערעור.

8

 

דיון והכרעה

14.  לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, על רקע כל החומר שבפניי, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

 

15.  כידוע, טענת ההגנה מן הצדק היא טענה מן הטענות המקדמיות אותן זכאי נאשם להעלות במשפטו (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן -עניין בורוביץ), בעמ' 816-815). טענה זו, שמקורה בפסיקת בית המשפט העליון, עוגנה לימים בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. ס"ק זה, בשילוב עם סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, מסמיך את בית המשפט להורות, בין היתר, על ביטול כתב האישום אם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". במרוצת השנים התפתחה הטענה ונקבע בפסיקה כי קיימת אפשרות לקבוע כי הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס גם לרשלנותן של הרשויות (ולאו דווקא להתנהגותן השערורייתית כפי שנקבע בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996)), או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות, אך מחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר. (עניין בורוביץ, בעמ' 807). כבר נקבע כי "קבלת טענת הגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט הדן בעניין פלילי לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים 'בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית' ... התנהגותה הפסולה של הרשות אינה חייבת להתבטא בעצם ההעמדה לדין; היא יכולה להתייחס גם להתנהלות נפסדת של המשטרה או הפרקליטות בניהול החקירה או המשפט. במובן זה, טענת הגנה מן הצדק היא 'טענת סל'. תחת קורת הגג שהיא מציעה עשויות להסתופף טענות מטענות שונות ..." (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ (10.09.13), פסקה 28 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן).

 

9

16.  בענייננו, החלטתו של בית משפט קמא לקבל את טענת ההגנה מן הצדק, התבססה על כך שלפי החומר שהיה בפניו, לא ניתן משקל זהה לתלונות ההדדיות שהגישו המשיבות והשוטרים אלה נגד אלה. זאת שכן תלונת המשיבות נגד השוטרים נגנזה מספר ימים לאחר הגשתה מהטעם של חוסר עניין לציבור, שעה שתלונת השוטרים נחקרה ואף הביאה להגשת כתב אישום נגד המשיבות.

 

סבורני כי נוכח החומר הדל שהציגה המערערת בפני בית המשפט קמא, אין להתערב בהחלטתו.

 

17.  כפי שנטען על-ידי המשיבות, כל שהציגה המערערת בפני בית משפט קמא, הן בדיון בעל-פה והן בתגובתה בכתב, הם שני מסמכים בלבד: הודעה לפרקליטות ממח"ש, בה נכתב "הרינו להודיעכם כי תיקנו שבנדון נגנז ללא חקירה מאין עניין לציבור", ואישור רפואי המעיד על חבלות בגופה של המשיבה 2. הא ותו לא. מה ניתן אם כן ללמוד מאותם מסמכים? מסקנה ראשונה ומתחייבת היא, כי התלונה נגד השוטרים נגנזה מבלי שנערכה חקירה, וזאת בעילה של חוסר עניין לציבור. מסקנה שנייה היא, כי המשיבה 2 סבלה מחבלה לאחר האירוע. גם תגובת המערערת לבית משפט קמא התרכזה כמעט כולה בסוגיית אישור השפיטה, מבלי להביא ולו קצה ראיה לכך שאכן התקיימה בדיקה ראשונית של תלונת המשיבות נגד השוטרים.

 

18.  כעת, מבקשת המערערת להציג ראיות ומסמכים נוספים (שעל מחיקתם הורינו, כאמור, במהלך הדיון בערעור), אותם לא טרחה להביא בפני הערכאה קמא, בהסבירה את המחדל של אי הגשתם בשלושה טעמים: הראשון, אין מדובר בראיות וטענות חדשות כלל. השני, לא ניתנה לה ההזדמנות להציגן בפני הערכאה קמא. השלישי, ממילא אין כל צורך לנמק החלטה על סגירת תיק. לא מצאתי ממש בטעמים אלה.

 

10

19.  הטענה לפיה הראיות והטענות אותן מבקשת המערערת להציג אינן חדשות לא יכולה לעמוד. למעשה, הכרעה בשאלה זו פשוטה ודי להשוות בין המסמכים שהוצגו והטענות שהועלו בפני בית משפט קמא, לעומת אלה שהוצגו והועלו בפנינו, כדי לבסס מסקנה כי מדובר בחומרים חדשים. כפי שכבר צוין לעיל, המערערת, חרף ההזדמנות שניתנה לה להגיב לטענותיהן המקדמיות של המשיבות בכתב, בחרה להסתפק בתגובה קצרה, שאינה מגובה במסמכים, ואינה מתייחסת כלל לפעולות חקירה ואף לא לבדיקות כלשהן שנעשו בקשר לתלונת המשיבות. דומה כי המערערת מבקשת ליתן לה ליהנות מחזקת התקינות המינהלית. חזקה זו כבודה במקומה מונח, אולם זקוקה היא למשענת, אף אם רופפת, כדי שניתן יהא להקימה. זו לא הוצגה בפני הערכאה קמא.

 

20.  יתר על כן, אין ניתן לומר כי נשללה מהמערערת ההזדמנות להציג בפני הערכאה קמא כל מסמך או טענה אותם חפצה להציג. למעשה ההיפך הוא הנכון. במהלך הדיון שנערך ביום 31.10.13, ביקשה המערערת כי יתאפשר לה להשיב בכתב לטענותיהן המקדמיות של המשיבות, ובכלל זה טענת ההגנה מן הצדק. בית משפט קמא נעתר לבקשה, ואף קבע, בהסכמת הצדדים, כי ככל שיוחלט לקבל את הטענות המקדמיות, החלטה זו תינתן בהיעדר הצדדים. לא ברור אם כן כיצד מתיישבת טענת המערערת - לפיה בטרם הכרעה בטענות המקדמיות היה צריך לנהל דיון הוכחות ולשמוע את מכלול הראיות בתיק - עם הסכמתה הדיונית האמורה. זאת ועוד אחרת, אף לולא ההסכמה הדיונית, המערערת זכאית הייתה להציג לבית המשפט, במסגרת הדיון בטענה המקדמית, ראיות התומכות בעמדתה, ולא היה דבר וחצי דבר שמנעו ממנה לעשות כן (ראו ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק 480 (מהדורה שנייה, תשס"ט-2009) (להלן - נקדימון).

 

11

21.  לתמיכה בטענתה כי הדרך להכריע בטענת המשיבות להגנה מן הצדק היא על ידי בירור של מכלול הראיות במסגרת הליך הוכחות, הפנתה המערערת לפסק הדין בע"פ (חי') 10726-01-11 מדינת ישראל נ' קנדרו (24.03.11) , שם נקבע כי "ביטול כתב אישום עקב אי ביצוע פעולות חקירה במח"ש אינו הסעד הנכון ויכול גם לגרום לתמריץ שלילי להגשת תלונות סרק נגד שוטרים באופן שבו תוצף מח"ש בתלונות וכתוצאה מאי חקירה ראויה יטענו טענות שעניינם להגנה מן הצדק. ראוי היה, על כן, לקיים את ההליך, לברר את הטענות ובמסגרת פסק הדין יכול היה בית המשפט גם להתייחס להתנהגות השוטרים...". ראשית, אין הנדון דומה לראיה. זאת משום שבעניין קנדרו הוסבר כי הסיבה לאי החקירה נעוצה הייתה באי התייצבות המתלוננים במשרדי מח"ש, ואילו בענייננו, בהתאם לחומר שנפרש בפני הערכאה קמא, לא התבצעו כלל פעולות חקירה או בדיקות כלשהן. אלא שלא בכך העיקר. העובדה כי אין חובה להכריע בטענת ההגנה מן הצדק לאלתר, אינה מחייבת את המסקנה לפיה אין לעשות כן. נהפוך הוא: המקום להעלות טענה מקדמית הוא לפני הפתיחה בבירור ענייני של האישום, שהרי "הכלל הוא, שבית המשפט מחליט בטענה מקדמית לאלתר. ברם, רשאי הוא להשהות את מתן ההחלטה לשלב אחר של המשפט, אם ראה לנכון לעשות כן" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום (מהדורה מעודכנת-תשס"ט), עמ' 1237). בענייננו, כאמור, הכריע בית המשפט קמא כי יש ללכת בדרך הראשונה, קרי, להכריע בטענה לאלתר. סבורני כי נוכח החומר שהוצג בפניו על ידי הצדדים, החלטה זו מבוססת כדבעי ואין מקום להתערב בה. זאת ועוד אחרת, בשום שלב של ההליך לא ביקשה המערערת כי ההחלטה בטענות המקדמיות, כולן או חלקן, תינתן בסופו של ההליך, ורק בפנינו העלתה את הטענה לפיה כך ראוי היה שייעשה. על תוצאות "הימור" זה שלקחה על עצמה המערערת אין לה להלין אלא על עצמה.

 

12

22.  אף בטענת המערערת, לפיה לא הייתה מוטלת עליה חובה להציג את הנימוקים שבבסיס ההחלטה לסגור את תיק מח"ש, לא מצאתי ממש. המערערת סומכת טיעונה זה על סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי ועל פסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט זילברטל, בבש"פ 7955/13 פלוני נ' מדינת ישראל (31.12.13) (להלן - עניין פלוני), הנסוב סביב בקשת המערער (שם) לעיין בנימוקים לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי ככל שקיימת חובה, מכוח כללי המשפט המינהלי, לנמק את מתן האישור להעמדה לדין לפי סעיף 14, המשיבה (שם) עומדת בה. זאת, לאור ההליך המובנה של קבלת האישור, המעוגן בהוראות נוהל והנחיות פנימיות, וההסתמכות על נימוקי הבקשה המוגשת על-ידי גורמי התביעה ליועץ המשפטי לממשלה. אלא שבהמשך פסק הדין נקבע, כי ברי שעשוי ליפול פגם בהחלטה זו (מתן האישור), וכי במקרה זה יוכל הנאשם להעלות טענת הגנה מן הצדק, ובמהלך הדיון "ממילא תידרש המשיבה להגן על ההחלטה בדבר העמדתו לדין של הנאשם ובתוך כך היא בהכרח תחשוף את שיקוליה בנדון. ברי כי אין להסתפק בהצגת שיקולים סתמיים וכלליים ... ויש להתמודד עם העולה מנסיבותיו של המקרה הנדון" (שם, בפסקה 27). כלומר, ככל שניישם קביעה זו בענייננו, הרי שאף אם לא קיימת חובה להציג את נימוקי ההחלטה לסגור תיק במועד סגירתו, הרי שממילא שעה שמועלית טענה של הגנה מן הצדק נדרש להציג את השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה. מהלך זה לא ננקט על-ידי המערערת.

 

23.  יתרה מכך, טענתה של המערערת לפיה היה על בית משפט קמא להורות מפורשות על הצגת הנימוקים להחלטה על סגירת התיק נגד השוטרים, אינה מקובלת עליי. דומה כי המערערת מבקשת להסתמך על שנקבע בעניין פלוני, לפיו "במקרים, שמטבעם יהיו נדירים יחסית, בהם יסבור בית המשפט הדן בטענת ההגנה מן הצדק, כי אין די בעמדת המאשימה ... כדי לבחון את טענת הנאשם, וכי נכון שהגורם שאישר את ההעמדה לדין עצמו ... ימסור בכתב את נימוקיו להחלטה, הוא רשאי להורות על כך ..." (שם). דא עקא, במקרה שבפנינו די היה בעמדת המערערת כדי לבחון את טענת המשיבות, שהתבססה על היחס המפלה לו "זכתה" תלונתן. לתגובת המערערת שהוגשה לבית משפט קמא צורף מסמך בו נכתב כי תלונה זו אכן לא נחקרה. לפיכך לא ברור מדוע לא היה די בכך כדי לבחון את טענת ההגנה מן הצדק, ומדוע, לשיטת המערערת, היה על בית המשפט להורות מפורשות על מסירת הנימוקים לסגירת התיק. לא זו אף זו, בית המשפט קמא הביע תמיהה על כך שהמערערת לא נימקה מדוע לא נחקרה תלונתן של המשיבות, כמו גם על כך שלא טענה כי נערכה בדיקה מקצועית מוקדמת של התלונה, ואף לא הבהירה מה הוביל למסקנה לפיה אין לפתוח בחקירה.

 

24.  הרושם המתקבל מערעור זה, על נימוקיו והמסמכים שצורפו לו, הוא כי המערערת מבקשת לערוך "מקצה שיפורים" תוך הצגת מסמכים וטענות שלא הוצגו בפני הערכאה הדיונית, וזאת מבלי שנתנה הסבר מניח את הדעת למחדל זה. יפים לכאן, בשינויים המתחייבים מההבדל שבין זיכוי לבין ביטול כתב אישום עקב קבלת טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, דבריה של כב' השופטת ד' ביניש בע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 678-677 (2000):

 

13

יש לזכור כי הליך הערעור מיועד מעיקרו לבחינת פסק-הדין של הערכאה הדיונית. במצב העניינים הרגיל הליך הערעור איננו מיועד לפתיחת ההליך הדיוני מחדש ולעריכת "מקצה שיפורים" לדיון שהתנהל בו. התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת ההכרעה בתיק נקבעת בערכאה הראשונה, שבידיה הכלים המתאימים לכך, ואילו ערכאת הערעור מעבירה תשתית זו - כמו גם כמובן את ההכרעה עצמה - תחת שבט ביקורתה. שינויים ב"חלוקת עבודה" בסיסית זאת, אף שלעתים הם אפשריים, צריכים ככלל להיעשות בזהירות יתרה על-מנת שלא לשבש את האיזון הראוי בין תפקידי הערכאה הדיונית לאלה של ערכאת הערעור, באופן שעלול לפגוע בתכלית ההליך הפלילי - חשיפת האמת ועשיית צדק.

 

זאת ועוד, רק לאחרונה הפנה בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא גרוניס, לדברים אלה, בהוסיפו כי "על המדינה לרכז את מלוא מאמציה בערכאה הדיונית. גביית ראיות נוספות במסגרת ערעור המדינה על זיכוי הנאשם צריכה להיעשות במקרים נדירים בלבד" (פסקה 17 להחלטת בית המשפט העליון מיום 06.08.14 בע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אולמרט).

 

לא נמצא לי טעם טוב לכלול מקרה זה שבפנינו בגדר אותם "מקרים נדירים".

 

25.  בהודעת הערעור הרחיבה המערערת בנוגע לאישור השפיטה בתיק זה, אשר ניתן בטרם הוכרע הערר שהגישה המשיבה 2 על סגירת תלונתה במח"ש. עוד טענה היא כי שגה בית משפט קמא כי ביטל את כתב האישום בשל פגם לכאורי, לטענתה, שנפל בהתנהלותה של רשות אחרת. אלא כפי שכבר נקבע בעניין סנדור: " ... אין בעובדה ששני גופים שונים מטפלים בתלונות, כמו גם בעובדה שקיים קשר בין החלטותיהם, כדי לשלול מכל וכל את האפשרות להפליה בהעמדה לדין", ובהמשך "...המדינה היא אחת, והעובדה שהיא חוקרת באמצעות שתי רשויות חקירה שונות, אין בה, כשלעצמה, כדי להעניק לה 'חסינות' מפני טענה זו" (שם, בפסקה 27). הפליה זו, והפגם שנפל באי החקירה של תלונת המשיבות, הוא שהביא את בית המשפט קמא להורות על ביטול כתב האישום, בהינתן כי מדובר פגם אשר פוגע פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות, ואין לו מזור באמצעי אחר מלבד ביטול כתב האישום.

 

14

26.  אזכיר כי תלונת המשיבה 2 נגנזה בעילה של חוסר עניין לציבור. בעניין פרץ, אשר הוזכר לעיל, דן בית המשפט העליון בטענת הגנה מן הצדק שהתבססה על טענת אכיפה בררנית בהגשת כתבי אישום בגין השתתפות בהסדר כובל. כב' הנשיא גרוניס הסכים לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן, בכפוף למספר הערות, וביניהם, כי "הטענה של אכיפה בררנית, המועלית על ידי נאשם בהליך פלילי, עשויה להוביל לביטולו של כתב האישום. המשמעות היא שנאשם לא יעמוד לדין, על אף שעל פי עמדתה של המאשימה קיים סיכוי סביר להרשעה וקיים אינטרס ציבורי בניהול הליך פלילי (שהרי הנחתנו היא שאם אין זה כך, לא היה מוגש כתב אישום). תוצאה כה מרחיקת לכת מחייבת התייחסות זהירה במיוחד מצד בית המשפט, כאשר מועלית בפניו טענה כאמור".

 

אכן כן, נדרשת התייחסות זהירה במיוחד, אלא שבעניינו סבורני כי זהירות כזו ננקטה על-ידי בית משפט קמא, אשר אפשר למערערת להגיש טיעון משלים בכתב, והתבסס, בפסק דינו, על התשתית העובדתית שהוצגה בפניו.

 

27.  ואחרון, לאו דווקא בחשיבותו, אדרש בקצרה לעניין "חוסר עניין לציבור". בבג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד מד(2) 485 (1990) נדונה הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (בנוסחה דאז). בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ברק, ביאר כי: "על-פי לשונה של הוראה זו, מותנית הגשתו של אישום פלילי בהתקיים שני תנאים מצטברים, האחד 'חיובי' והאחר 'שלילי'. התנאי 'החיובי' הוא, כי לדעת התובע הראיות שבידו מספיקות לאישום ... התנאי 'השלילי' הוא כי התובע אינו סבור שאין בקיום המשפט הפלילי עניין לציבור. תנאי זה מניח קיומן של ראיות לכאורה, ועניינו היעדר עניין לציבור בהרשעת הנאשם ובגזירת דינו. אכן, קיומן של ראיות לכאורה הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להגשת אישום פלילי (שם, בפסקה 25). בהמשך עמד בית המשפט על המשמעות של תנאי "העניין לציבור", שלגביו אין מקרא יוצא ידי פשוטו: "'עניין לציבור' אינו ההתעניינות שמגלה הציבור בשאלת ההעמדה לדין ... משמעותו של 'עניין לציבור' היא הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי-העמדה לדין" (שם, בפסקה 28).

 

15

28.  ידוע גם כי לא כל מקרה בו קיים סיכוי סביר להרשעה יוביל להגשת כתב אישום, ואף אין אפשרות מעשית שכך ייעשה. יתרה מכך, לא כל מקרה של תלונות הדדיות בין אזרח לשוטר, כאשר תלונתו של האזרח נסגרת מחוסר עניין לציבור, יביא לתוצאה של ביטול כתב האישום. עם זאת, במקרה המתואר "קיימת סבירות גבוהה יותר כי טענת הנאשם להגנה מן הצדק תתקבל. זאת משום שלציבור עניין רב כי תלונות הדדיות של שוטר מול אזרח בעקבות אירוע נתון, ייחקרו ויבוררו שתיהן עד תום, מתוך גישה שוויונית ובלתי מפלה..." (עניין סנדור, פסקה 13).

 

אילו היה נטען על-ידי המערערת, כבר בערכאה הדיונית, כי נערכה בדיקה ראשונית בעניין תלונתן של המשיבות, ואילו היו מוצגים נימוקי סגירת התלונה במח"ש, ייתכן כי פני הדברים היו שונים. דא עקא שכך לא נעשה. משכך, נוכח התשתית העובדתית והמשפטית שנפרשה בפני בית משפט קמא, לפיה תלונת המשיבה 2 כלל לא נחקרה, ובהינתן העובדה כי בידי המשיבה 2 מצויים מסמכים רפואיים לפיהם היא סבלה מחבלה, לא מצאתי שיש להתערב בהכרעתו של בית משפט השלום.

                                                                                              

29.  כללו של דבר: דעתי היא כי דין הערעור להידחות - וכך מציע אני לחבריי.

 

 

 

 

 

 

סגן הנשיא משה דרורי:

 

16

אני מסכים לפסק דינו של כב' הנשיא, הן להנמקותיו והן לתוצאה.

 

 

 

 

השופט עודד שחם:

 

נוכח מכלול הנסיבות שפורטו בפסק דינו המקיף של חברי, כב' הנשיא, ובשים לב במיוחד לאמור בפסקאות 19 - 26 לפסק הדין, אני מסכים לתוצאה, לפיה דין הערעור להידחות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא דוד חשין.

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים באמצעות הפקסימיליה.

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ט אב תשע"ד, 25 אוגוסט 2014, בהיעדר הצדדים.