החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת סגנית הנשיא ז' דיבון סגל) מיום 2.3.2025 אשר במסגרתה עיין מחדש בהחלטתו מיום 17.2.2025 למתן פטור מתשלום אגרה בגין הליך קובלנה פלילית שהגיש המבקש, ודחה את בקשת הפטור. בהמשך לכך, ביום 10.3.2025, מחק בית המשפט את הקובלנה מחמת אי תשלום אגרה.

מבלי להידרש לסוג ההליך הראוי לבירור השאלות הצריכות לעניין - אם היה מקום להגיש הליך ערעורי על ההחלטה מיום 2.3.2025 כפי שנעשה או שמא על ההחלטה מיום 10.3.2025 (ע"א 21063-11-24 שפירא נ' מכורה (20.1.2025)) - מצאתי לנכון לבחון את טענות המבקש לגופן.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, למסמכים המצורפים, ולהליך שהתקיים בבית המשפט קמא לרבות כתבי הטענות, הבקשות והמסמכים שצורפו שם - מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור. אנמק בקצרה להלן.

כקבוע בתקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות"), על מנת לזכות בפטור מתשלום אגרה יש להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, הוכחת היעדר יכולת כלכלית לשלם את האגרה, באמצעות הנחת תשתית עובדתית וראייתית מלאה ועדכנית; והשני, כי ההליך שהוגש מגלה עילה (למשל, בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל (21.7.2014); רע"א 8744/23 סופר נ' אליהו (28.1.2024)).

בענייננו, לאחר עיון במסמכים לעיל אני סבורה כי המבקש לא הניח תשתית מלאה ועדכנית המבססת היעדר יכולת כלכלית לשלם את האגרה (העומדת על סך 755 ₪), גם לא בקירוב. כך, לבקשת הפטור המקורית כלל לא צורף תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות בדבר היעדר יכולת כלכלית של המבקש (וזאת חרף האמור בסעיף 8 לבקשה). ובקשת הפטור - הכתובה באופן לקוני - נעדרה פירוט מספק לגבי הכנסותיו, הוצאותיו ורכושו של המבקש, כדרישת תקנה 14(א) לתקנות.