לאחר שהתקיים הליך גישור בתיק, וניתן גזר דין המבוסס על הסכמות הצדדים לעונש, הוגשה בקשה מטעם המאשימה להורות על חילוט מכשיר טלפון שנתפס מידי הנאשם, ואשר לשיטתה שימש לביצוע העבירות בגינן הורשע הנאשם.

באת כח הנאשם התנגדה לבקשה, אשר עלתה כאמור לראשונה לאחר מתן גזר הדין, וטענה כי בשלב זה אין סמכות לבית המשפט להורות על חילוט מכשיר הטלפון.

אינני מקבל את עמדת ההגנה לפיה אין סמכות להורות על חילוט כאמור ודי לעיין בהוראות החוק המתירות לעשות כן, כדוגמת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי(מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בכתב האישום המקורי לא צוין כי המדינה תעתור לחילוט מכשיר הטלפון.

לא זו בלבד אלא שאף במעמד הצגת הסדר הטיעון הסגור, שכלל אף הסכמות עונשיות (לאחר הליך גישור) נמנעה התביעה מלהעלות את בקשת חילוט הטלפון.

אף בעת טיעוניה לעונש חדלה התביעה ולא עתרה לחילוט מכשיר הטלפון הנייד.

חילוט רכוש השייך לנאשם הוא בבחינת רכיב עונשי לכל דבר, ודיון בטענה בשלב זה (ואולי בניגוד לאינטרס הסתמכות הנאשם כי לאור ההסכמות העונשיות יושב לידיו מכשיר הטלפון), יש בו משום פגיעה בהליך ההוגן כלפי הנאשם.

משכך, לא מצאתי להיעתר לבקשת החילוט.

מכשיר הטלפון נשוא המחלוקת יושב לנאשם.

ניתנה היום, י"ז אב תשפ"ד, 21 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.