1

 

 

 

 

 

 

 

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד תמי זנגו

ב"כ הנאשמת עו"ד אורית חיון ועו"ד לירן שריג

הנאשמת באמצעות שב"ס

עו"ד רותי אלדר ב"כ משפחת הקורבן (מטעם הסיוע המשפטי לנפגעי עבירות המתה)

 

החלטה

בהליך לפי סעיף 300א לחוק העונשין

 

כב' השופטת רות לורך, אב"ד:

 

כתב האישום

 

1.                 נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק").

 

2.                 בתמצית נטען כי בתקופה הרלוונטית לאישום, הנאשמת, בעלה (להלן: "עמוס") ובנותיהן נטלי ורוני ז"ל, התגוררו יחדיו בחדר בדירה בה התגוררו גם אמה של הנאשמת (להלן: "אדל") ואחיה (להלן: "דני"). עוד נטען כי הנאשמת סבלה לאורך שנים מדיכאון, וטופלה במסגרת בית חולים שלוותה. הטיפול כלל תרופות אותן חדלה הנאשמת מיוזמתה ליטול, בסמוך למחצית שנת 2010.

לאור סירוב הנאשמת ליטול התרופות, חרף הפצרות בני המשפחה, התערערו יחסיה עמם.

 

3.                 לאור מצב המשפחה ותפקודה הלקוי של הנאשמת בטיפול בבנותיה, טופלה המשפחה ע"י שירותי הרווחה.

            ביום 7/11/10 הגיעה העו"ס המטפלת במשפחה לביקור בית והודיעה לנאשמת כי ביום 21/11/10 תתכנס ועדה שתדון באפשרויות הטיפוליות השונות בשתי הבנות ובמשפחה.

 

2

4.                 ביום 10/11/10 בסמוך לשעה 06:40 עזב עמוס את הדירה והלך למקום עבודתו. גם אדל עזבה את הדירה בסמוך לאחר השעה 08:00.

בדירה נותרו הנאשמת ושתי בנותיה, כשהן ישנות בחדר ודלתו סגורה, וכן דני שהיה בחדרו. הנאשמת לא שלחה את בנותיה למסגרות החינוכיות.

בשעה 09:42 התקשר עמוס לדירה, לאחר שהתקשר מספר פעמים לטלפון של הנאשמת והיא לא ענתה. עמוס שוחח עם דני וביקש לבדוק אם בנותיו הלכו לבית הספר ולגן. דני הקשיב לקולות שבקעו מהחדר הסגור, והשיב שהוא שומע את הבנות וכי הן נמצאות בבית.

 

5.                 זמן קצר לאחר מכן, נטען שגמלה בליבה של הנאשמת ההחלטה להמית את שתי בנותיה. היא אחזה בידה גרב, ניגשה לרוני ז"ל (ילידת 2006), אשר ישבה על אחת המיטות, ובעודה עומדת מולה כרכה והידקה את הגרב סביב צווארה וחנקה אותה למוות.

            מיד לאחר מכן ניגשה הנאשמת אל נטלי ז"ל (ילידת 2004) וחנקה גם אותה ע"י כריכת והידוק הגרב סביב צווארה.

 

6.                 לאחר המעשה, השכיבה הנאשמת את גופות הבנות זו לצד זו על מיטתה וכיסתה אותן בסדין עד לצוואריהן.

            לאחר השעה 11:00, יצאה הנאשמת מן החדר, חלפה על פני חדרו של דני אך לא פנתה אליו ולא אמרה לו דבר.

            בשעה 13:10 התקשרה אל עמוס והודיעה לו כי חנקה את הבנות למוות.

 

ההליכים שקדמו להחלטה זו

 

7.                 במהלך הדיונים, ניתנו דחיות רבות על מנת לאפשר להגנה לערוך חוות דעת של מומחה מטעמה ביחס למצבה הנפשי של הנאשמת.

            משחלף זמן רב וחוות דעת שכזו לא הוכנה, בחלוף כ-10 חודשים מהגשת כתב האישום, נתבקשה ההגנה להגיב לכתב האישום.

 

 

 

8.                 ביום 9/10/2011 מסרה ההגנה מענה מפורט לכתב האישום (עמ' 23 לפרו'). למעשה הנאשמת הודתה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, אשר קדמו להחלטתה להמית את הבנות ומעשיה בהתאם להחלטה, אף שביקשה לציין כי הפסקת נטילת התרופות לא היתה ביוזמתה אלא נוכח מצבה הנפשי.

            באשר למעשים המפורטים בסעיפים 10-14 לכתב האישום, שעניינם החלטתה להמית את הבנות, ביצוע ההמתה ומעשיה לאחר מכן - נטען כי הכפירה נובעת מכך שהנאשמת לא זוכרת דבר מיום האירוע (עמ' 23 לפרו' שו' 22).

 

3

9.                 בנוסף, הוגשה בקשה ע"י ההגנה לקיים משפט זוטא ביחס לאמרותיה של הנאשמת במשטרה, כשלפי הנטען אלה התקבלו בניגוד לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו-2005.

            בהחלטתנו דחינו את הבקשה לקיום משפט זוטא והורינו כי קבילות האמרות תקבע בהכרעת הדין לאחר שתתבררנה ראיות הנוגעות לטענת ההגנה, כאשר אז ניתן יהיה להכריע האם הוראות החוק האמור חלות, האם הופרו ומה משמעות ההפרות כמו גם השלכתן על קבילות האמרות.

 

10.             לאור המענה, נשמעה פרשת התביעה כולה, הכוללת: עדים שהגיעו לדירה מיד לאחר הרצח; עדויות אנשי משטרה שהיו קשורים לחקירה; עדותו של עמוס; אחות הנאשמת; עובדות שירות הרווחה; גננת; מחנכת של נטלי ז"ל; ומנהלת המועדונית. כן הוגשו עדויות ומסמכים שונים בהסכמה, ונשמעה עדותה של הפסיכיאטרית המחוזית אודות מצבה הנפשי של הנאשמת. במסגרת פרשת ההגנה נשמעה עדותה של הנאשמת.

            במהלך עדותה, למרות הטענה במענה לכתב האישום שאינה זוכרת את האירוע, הודתה הנאשמת כי אכן היא זו שחנקה את בנותיה למוות, אלא שעשתה כן משום שהשטן שהתגלה לה הכריחה לעשות כן (ר' למשל עמ' 280 לפרו' שו' 30).

 

11.             לאחר עדות הנאשמת ומשעלה בידי ההגנה לקבל חוות דעת פסיכיאטרית לעניין העונש בלבד (סעיף 300א לחוק) ולא לעניין האחריות (סעיף 34ח' לחוק), הודתה הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום, גם בעובדות בהן כפרה במענה הראשון מהטעם שאינה זוכרת את האירועים.

            במסגרת המענה המפורט החדש, הוסיפה הנאשמת פרטים לאמור בכתב האישום, בטענה שהתיאור שבו אינו מדויק. כך, נטען שהדיכאון ממנו סבלה הינו דיכאון מג'ורי, הועלו טענות נגד טיפול גורמי הרווחה ובית החולים שלוותה ועוד (עמ' 318-319).

            בנוסף הובהר שאין טענה לקבילות אמרותיה של הנאשמת והשחזורים, אלא טענות לעניין משקלם של אלה, לאור מצבה הנפשי.

 

12.             לפיכך הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעבירת רצח שתי בנותיה בכוונה תחילה והובאו הראיות באשר לטענת ההגנה כי התקיימו תנאי סעיף 300א לחוק המאפשרים הימנעות מהטלת עונש מאסר עולם. הוגשה חוו"ד פסיכיאטרית לעניין סעיף 300א לחוק מטעם ההגנה, שנערכה ע"י ד"ר אור ביום 23/12/12 (ע/5). הוגשה חוו"ד שנערכה ביום 4/3/13 ע"י הפסיכיאטרית המחוזית, ד"ר לבן (ע/2) ובה התייחסות לחוות הדעת מטעם ההגנה. המומחים העידו וכן הנאשמת העידה פעם נוספת. בנוסף הוגשו מסמכים רפואיים רבים בהסכמה וללא חקירת עורכיהם.

 

4

13.             ההגנה עותרת לקבוע כי הנאשמת סובלת מהפרעה נפשית חמורה שפגעה פגיעה ניכרת ביכולתה להבין את שעשתה או את הפסול במעשה או להימנע מהמעשה, ועל כן נוכח הוראת סעיף 300א(א) לחוק, רשאי בית המשפט שלא לגזור עליה מאסר עולם.

התביעה עותרת לדחות את עתירת ההגנה ולגזור על הנאשמת שני מאסרי עולם מצטברים, ולחייבה בפיצוי כספי לטובת עמוס ושני ילדיו מנישואיו הקודמים גם בהסתמך על תסקיר הקורבן שהוגש.

 

המסגרת הנורמטיבית - סעיף 300א(א) לחוק העונשין

 

14.             בסעיף 300א שהוסף בתיקון 44 לחוק העונשין, משנת 1995, נקבע חריג לכלל לפיו מי שהורשע ברצח ייגזר דינו למאסר עולם כעונש חובה. מטרת הסעיף היתה לתת מענה בנסיבות מיוחדות וחריגות ל"מקרים בהם תחושת הצדק אינה מתיישבת עם הטלתו של מאסר כזה בשל מצבו הנפשי של מבצע העבירה במועד ביצועה..." (ע"פ 10669/05 מטטוב, 7/2/2008).

 

 

 

15.             החריג הקבוע בסעיף 300א(א) לחוק חל בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

קיומה של הפרעה נפשית חמורה ממנה סובל הנאשם;

בשל ההפרעה הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת להבין את שהוא עושה או את הפסול במעשיו, או להימנע מהמעשה;

קיומו של קשר סיבתי בין ההגבלה של הנאשם כתוצאה מההפרעה הנפשית החמורה, לבין מעשה הרצח.

 

16.             מאז תיקון 44 לחוק, קבע בית-המשפט העליון בשורה של פסקי דין קביעות ביחס למשמעותם של התנאים כמו גם היחס ביניהם לבין התנאים להחלת סייג אי השפיות הקבוע בסעיף 34ח' חוק.

נפרט את הדברים, בעיקר ככל שהם נוגעים לענייננו:

 

17.             "הפרעה נפשית חמורה" והגבלה "במידה ניכרת" של יכולת הנאשם- הפסיקה החמירה בבחינת תנאים אלו. כך נקבע בע"פ 7926/00 דיפני אברהם, פ"ד נט(1) 817 (2004) כי רוצח יהיה ראוי ל"סעד מן הצדק" רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית בה הוא לוקה חסרה אך במעט מזו של חוסר יכולת של ממש. הובהר כי מדובר ב"אותם מקרים גבוליים שבהם מגיע הנאשם אל סף הכניסה לגדרי הסייג לאחריות הקבוע בסעיף 34ח' לחוק אך אינו עובר אותו" (ע"פ 5951/98 מליסה, פ"ד נד(5) 49 (2000)).

5

בע"פ 8287/05 בחטרזה, 11/8/2011, נקבע כי השוני בין הסייג של אי שפיות לבין ס' 300א(א) הינו כמותי ולא איכותי, כשהמרחק שנקבע לגבי עוצמת הפגיעה הינו מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש.

 

18.             לפיכך, לא די בקיומה של הפרעה נפשית כלשהי, כדי ליהנות מחריג זה ומן ה"סעד מן הצדק" שנקבע בו. יש לעמוד בדרישות החמורות שנקבעו: קיומה של הפרעה נפשית חמורה שפגעה במידה ניכרת ביכולת הנאשם להבין את שעושה ולהימנע מכך בעת מעשה הרצח, במידה הקרובה מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש הנדרש להתקיימות הסייג של אי השפיות. החשיבות העיקרית בבחינת קיומם של תנאי הסעיף הינה מידת הפגיעה ביכולת הנאשם.

 

19.             בנוסף נקבע כי על כתפי הנאשם מונח הנטל להוכיח כי מתקיימים תנאי הסעיף, ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות, שכן, בשלב זה שלאחר הרשעה לא חלים עוד כללי הנטלים של הדין הפלילי המהותי (ע"פ 3243/95 צאלח, פ"ד נב(1) 769; ע"פ 7408/09 גדו, 10/3/13).

 

20.             עוד נקבע כי הפעלת סעיף 300א הינה בשיקול דעת והיא תופעל כאשר "תחושת הצדק לא מתיישבת עם הטלת מאסר עולם בשל מצבו הנפשי של מבצע העבירה בעת ביצועה", ועל כן לא די בהתקיימות טכנית של התנאים לתחולתו של סעיף 300א (ע"פ 8287/05 בחטרזה 11/8/2011).

 

21.             בשורה של פסקי דין נקבע כי המונחים הקבועים בסעיף 300א(א) לחוק הינם משפטיים ולא פסיכיאטריים, ועל כן קביעת היקפו ותחולתו של הסעיף היא ענין משפטי-נורמטיבי המסור לבית-המשפט. נקבע כי לא יהא זה נכון להטיל על המומחים הפסיכיאטרים את זיהוי המקרים בהם חל הסעיף, שהרי זהו תפקידו של בית-המשפט (ע"פ 7408/09 גדו, סעיף 20 לפסק-הדין).

עם זאת, ברי כי בית-המשפט נדרש לחוות הדעת של המומחים ולראיות אחרות על מנת לקבוע באם אכן המקרה עומד בדרישות הסעיף.

 

נייר העמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל 12/2008 (ע/1)

 

22.             לאחר מספר שנים בהם הופעל סעיף 300א לחוק, פרסם איגוד הפסיכיאטריה בישראל, המייצג את רוב הפסיכיאטרים במדינה, נייר עמדה בנושא "עונש מופחת בעבירת רצח" ובו צוינו דרישות סעיף 300א(א) לחוק, וניתנו קווים מנחים למומחה העורך חוות דעת בדבר ענישה מופחתת בעבירת רצח (להלן: "נייר העמדה" - ע/1).

 

6

23.             בסעיף 2 לנייר העמדה צוין כי מנקודת הראות של הפסיכיאטרים, משמעות המונח "חמורה" בהתייחס ל"הפרעה נפשית חמורה", היא כי מדובר בהפרעה/מחלה הפוגעת בצורה משמעותית ברוב תפקודי הנפש, ההתנהגות והתפקוד. בהמשך בסעיף 4 צוין כי הפרעה כזו צריכה להתבטא לאורך שנים ובהתקיים: טיפול פסיכיאטרי מתמשך; נטילת תרופות או המלצה לנטילה; הפרעה משמעותית בתפקודים מקצועיים, חברתיים או משפחתיים; כישלונות בביצוע מטלות חשובות (לימודים, שירות צבאי וכו'); קיום קשר ישיר בין ההפרעה המתוארת לעבירה, כך שההפרעה הגבילה במידה ניכרת את יכולתו של הנאשם להבין את שעשה או להימנע מעשיית המעשה.

 

24.             בסעיף 5 לנייר העמדה, ממליצה הוועדה כי לרוב יהא מדובר בהפרעות פסיכוטיות, כהפרעה דלוזיונלית, סכיזופרניה ברמיסיה, והפרעות אפקטיביות עם מרכיב פסיכוטי, כאשר ההפרעות הינן בדרגת חומרה המתקרבת, אך אינה מגיעה, לכדי הדרגה הנדרשת בסעיף 34ח'.

 

25.             באשר להפרעת אישיות ממליצה הוועדה כי זו תחשב כבסיס לענישה מופחתת רק במקרים בודדים וחריגים בהם האדם מגלה פגיעה בולטת בתפקוד וכן פסיכופתולוגיה הקרובה למצב של חולה נפש פסיכוטי.

חומרת ההפרעה תתבטא: באשפוזים רבים; צורך בטיפול תרופתי נוגד פסיכוזה; קשיים ניכרים ביכולת לעבוד ולשמור על קשרים; כישלונות בחיי משפחה; קשיי תפקוד בלימודים, בחברה, בעבודה ובשירות הצבאי.

 

26.             במספר פסקי דין התייחס בית המשפט העליון לנייר העמדה, ככלי עזר לבחינת התקיימות תנאי סעיף 300א(א) לחוק והערכת מהימנות מומחים שחוו דעתם באותו ענין (ע"פ 7408/09 גדו, ס' 19 לפסק הדין; ע"פ 5224/10 אביאור אברהם, 14/3/13, סעיף 12 לפסק הדין). יחד עם זאת, הובעה הדעה שגם אם נייר העמדה הינו נתון חשוב לדיון בהגדרת "הפרעה נפשית חמורה" הרי היא אינה ממצה בהכרח את הפרספקטיבות הרלוונטיות (השופטת ברק-ארז בע"פ 5224/10 אביאור אברהם). יצוין כי אף בנייר העמדה צוין כי ההחלטה אם מדובר בנאשם הלוקה בהפרעה נפשית חמורה, מסורה לבית המשפט, אך על המומחה המגיש חוות דעתו לענין ענישה מופחתת, לנתח בקפדנות מירבית את הממצאים הקליניים.

בהקשר זה, אין לקבל את טענת ההגנה בסיכומיה כי יש להתייחס לנייר העמדה בזהירות ובספקנות הנדרשת לפי המבחנים שנקבעו בע"פ 1620/10 מצגורה. נייר העמדה הינו כלי עזר, אך אין הוא יחיד וממצה.

 

העבר הפסיכיאטרי של הנאשמת

 

27.             במהלך שמיעת הראיות הוגשו מסמכים רבים בהסכמה, תחת חקירת עורכיהם, המתעדים את הטיפול הפסיכיאטרי של הנאשמת. מהתיעוד עולים הנתונים הבאים:

 

7

28.             הנאשמת מוכרת למערכת הפסיכיאטרית מטיפול אמבולטורי במסגרת פרטית ובמסגרת מרפאת חוץ שלוותה. הנאשמת מעולם לא אושפזה, הטיפול הפסיכיאטרי לא היה רציף, ולא היתה עדות למצב פסיכוטי.

 

ביקורי הנאשמת אצל ד"ר אלטמרק

 

29.             בין השנים 1995-2006 טופלה הנאשמת באופן פרטי על-ידי ד"ר אלטמרק. היא הגיעה אליו לראשונה ביום 2/5/95 בתוך תקופת האבל על אביה שנפטר ביום 6/3/95 (ע/7) כאשר נודע לה על מותו באיחור. במהלך שנים אלה נבדקה הנאשמת 11 פעמים בלבד אצל ד"ר אלטמרק. המעקב והטיפול במסגרת מרפאתו התבצעו בצורה לא סדירה.

 

30.             אין חולק כי רשומותיו של ד"ר אלטמרק (ת/85ב) אינן מלאות וכי לא מפורטים בכל ביקור תסמינים וקריטריונים הנחוצים לצורך אבחון דיכאון מג'ורי (חמישה מתוך תשעת הקריטריונים המפורטים בנ/12), כאשר אבחנה זו הינה במחלוקת בין המומחים. בעוד שלשיטת ד"ר אור הנאשמת סובלת מדיכאון מג'ורי וסבלה ממספר אפיזודות כאלה, לשיטת התביעה המסתמכת על חוות דעתה של הפסיכיאטרית המחוזית, מדובר בדיכאון שאינו מג'ורי (כמפורט גם בסעיף 3 לכתב האישום).

עוד עולה מרשומותיו של ד"ר אלטמרק כי הייתה התלבטות באבחנת מצב הנאשמת.

 

31.             בבדיקה הראשונה 2/5/95 אבחן ד"ר אלטמרק את הנאשמת כסובלת מדיכאון, והיא קיבלה תרופה נוגדת דיכאון (פרוזק).

 

32.             ביום 9/11/95 כתב ד"ר אלטמרק מכתב לרופא המטפל בנאשמת וציין כי מוכרת לו מזה מספר חודשים עקב דיכאון מג'ורי.

 

33.             בבדיקה מיום 4/1/96 מציין ד"ר אלטמרק "היום כנראה במצב פסיכוטי גבולי".

 

34.             בבדיקה כעבור 5 שנים מיום 13/8/01 נרשם "BIPOLAR AFFECTIV?", המומחה מעלה סימן שאלה אם הנאשמת סובלת ממניה דיפרסיה, ומציין כי סובלת מזה חודשים מדכאון MDD עם אבחנה מבדלת ל- BPD.

בנוסף, נמצא מכתב שמוען לרופא המשפחה המטפל בנאשמת בתאריך 13/8/01 - צוין כי קיימת אפשרות שמדובר במחלה אפקטיבית דו קוטבית וכי כעת היא במצב דכאוני.

 

35.             בבדיקתה מיום 22/7/02 מצוין שהנאשמת הפסיקה את התרופות מרצונה וזאת לפחות עד הבדיקה ב- 6/06.

 

8

36.             בבדיקתה האחרונה ב- 23/11/06 ציין ד"ר אלטמרק סף גירוי ותסכול נמוכים, אפשרות של מצב היפומאני (בין נורמאלי למניה אך לא פסיכוטי- ת/85א' עמ' 3).

 

37.             כבר עתה יצוין כי ד"ר אלטמרק לא הובא לעדות מטעם ההגנה והודעתו במשטרה הוגשה בהסכמה תחת עדותו. בהודעה ציין באופן כללי כי עד שנת 2006 סבלה הנאשמת מ"התקפים דכאוניים בעלי אופי אנדוגני, לא פסיכוטי, ללא מחשבות שווא, שמתלבשים על אישיות ברמת ארגון נמוכה, ללא עדות, בהסתכלות לעבר, למחלה ביפולארית, לפסיכוזה ממשית..." (ת/85א' עמ' 3 שו' 27 עד עמ' 4 שו' 2).

מעבר לכך לא נשאל ד"ר אלטמרק במפורש אודות קיומה של "הפרעה נפשית חמורה", או ביחס להיות הדיכאון מג'ורי, וכאמור לא זומן להעיד למרות שניתנו מספר דחיות לבקשת ההגנה כדי לזמנו.

 

ביקורי הנאשמת בשלוותה

 

38.             בין השנים 2007-2009 ביקרה הנאשמת בבית חולים שלוותה. מהמסמכים שהוגשו בהסכמה (ת/86 ות/87) תחת עדותם של עורכי המסמכים עולים הנתונים הבאים:

 

39.             בפגישה הראשונה מתוך חמש שנפגשה הנאשמת עם ד"ר גורן צוין כי הנאשמת עברה אפיזודה דכאונית מג'ורית לפני כ- 10 שנים לאחר פטירתו של אביה. בהתאם לכך, צוין בקוד האבחנה Depressive episode, F32. ממועד זה ואילך, בכל ביקור של הנאשמת בין אצל ד"ר גורן ובין אצל רופא אחר במיון ובמרפאה של בית החולים, צוין כי זו האבחנה והקוד. עם זאת, בהמשך החל מביקורי הנאשמת מיום 27/5/09 הוספה אבחנה של Personality Disorder Unspecified. בכל הביקורים לא אובחן מצב פסיכוטי או מאני והיא לא אושפזה.

עוד עולה מהמסמכים כי הנאשמת דיווחה על חרדות.

 

40.             זה המקום לציין שד"ר גורן או מי מהרופאים האחרים שפגשו בנאשמת בשלוותה, לא הובאו לעדות.

במכתב שכתבה ד"ר גורן ביום 25/3/12 והוגש בהסכמה תחת עדותה (ת/93), היא ציינה בין היתר:

"לא נמצאה בבדיקתה עדות לפגיעה בבוחן המציאות שלה אשר פוגעת ב"מסוגלות" לקבל החלטה על פי שיקול דעת; השיפוט החברתי הלקוי מאפיין אנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, אין מקורה בבעיה פסיכוטית אלא במגבלה רגשית; הפגיעות והזעם שאצל הנאשמת הינן תכונות אישיותיות ולא נובעות ממחלת נפש; הנאשמת אמנם החלה ב- 24/10/07 בתרופה אנטי פסיכוטית בשם פרפנן, אך התרופה ניתנה במינון המשמש כטיפול הרגעתי בלבד ולא פעולה אנטי פסיכוטית".

9

ד"ר גורן לא נשאלה דבר לענין קיומה של "הפרעה נפשית חמורה", וכאמור לא זומנה למסירת עדות.

 

41.             ד"ר עידו לוריא שהחליף את ד"ר גורן, פגש בנאשמת מספר פעמים, ומסר בהודעתו (ת/89) שהוגשה בהסכמה תחת עדותו, כי התרשם במפגש הראשון, שמדובר במצב דכאוני קל עד בינוני וכי בהמשך הנאשמת הופנתה לטיפול בדרמה תרפיה.

גם עד זה לא נשאל אודות קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" ולא הובא לעדות.

 

חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לענין סע' 300א(א) לחוק

 

חוות דעתה של ד"ר לבן - תמצית

 

42.             בשלב שקדם להכרעת הדין, הוגשה חוות דעת שנערכה ביום 10/4/11 ע"י ד"ר לבן, הפסיכיאטרית המחוזית, בעקבות בדיקות שבדקה את הנאשמת בימים 14/11/2010, 9/2/2011 ו- 21/2/11 (ת/92). חוו"ד נערכה לענין מצבה הנפשי בעת אירוע הרצח, אחריותה הפלילית ויכולתה לעמוד לדין. בחוו"ד זו, שנערכה יחד עם ד"ר רוני שרף, סגן הפסיכיאטרית המחוזית, מסקנת המומחים הינה שהנאשמת סובלת בציר הראשון מהפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים דיכאוניים וחרדתיים, ובציר השני סובלת מהפרעת אישיות המשתייכת לקלסטרB עם מאפיינים נרקיסיסטיים בולטים.

 

43.             עוד צוין כי אף שבעברה תועדו מצבים דיכאוניים מג'ורים ובשנת 1996 עלה חשד למצב פסיכוטי, הרי שבבדיקות שנעשו לנאשמת בסמוך לאחר הרצח לא נמצאה עדות לקיום מחלת נפש (פסיכוזה), לתכנים פסיכוטיים או תכנים דיכאוניים מג'ורים.

 

44.             ד"ר לבן הוסיפה וציינה כי גם לפי גרסתה של הנבדקת בבדיקות הפסיכיאטריות ובחקירתה במשטרה, ניתן לקבוע שהבינה היטב את טיב המעשים המיוחסים לה באישום, את הפסול שבהם והיתה מסוגלת להימנע מעשייתם. המעשים אינם נובעים ממחלת נפש אלא מדפוסי אישיותה, והיא כשירה לעמוד לדין.

 

45.             לאחר שביום 23/12/12 ערך מומחה ההגנה, ד"ר אור, את חוות דעתו לענין ענישה מופחתת (ע/5), ערכה ד"ר לבן חוות דעת ובה התייחסה לחוות דעתו של ד"ר אור.

 

46.             ד"ר לבן חולקת על אבחנתו של ד"ר אור לפיה הנאשמת סובלת ממצב דכאוני מג'ורי בחומרה קלה עד בינונית;

10

לטעמה, מהתיעוד הרפואי עולה כי האפיזודות הדכאוניות התפתחו תמיד בעקבות גורמי דחק והתסמינים אינם בעוצמה של מצב דכאוני מג'ורי, חלקם תואמים למאפייני הפרעת אישיות בעלת ארגון גבולי.

בכל הבדיקות שעברה בסמוך ולאחר הרצח, לא היתה עדות לקיום פסיכוזה או תכנים דיכאוניים מג'ורים. גם אם תתקבל הטענה כי הנאשמת חוותה מצבי דיכאון מג'ורי בחומרה קלה עד בינונית כשאין עדות למאפיינים פסיכוטיים - מצבים אלה אינם עונים על הגדרת הפרעה נפשית חמורה;

 

47.             באשר להפרעת האישיות, מדובר במי שמעולם לא אושפזה, הטיפול הפסיכיאטרי לא היה רציף, אין תיאור של מצב פסיכוטי;

 

48.             באשר למצבה הנפשי של הנאשמת בעת הרצח, ד"ר לבן חולקת על האפשרות שמעלה ד"ר אור לפיה הנאשמת היתה שרויה במצב דיסוציאטיבי - לא נמצאה עדות להפרעה כזו בכל חוות הדעת והבדיקות שנערכו לה, לרבות בסמוך לרצח; ד"ר לבן חולקת על קביעתו של ד"ר אור לפיה מדובר במעשים אימפולסיביים, אלא מדובר לטענתה במעשים שהצריכו פעולות מחושבות מורכבות יותר, ופרק זמן ארוך יותר על מנת לסיים את המיוחס לה.

 

חוות דעתו של ד"ר אור - תמצית

 

49.             ד"ר אור פגש בנאשמת שלוש פעמים במועדים: 4/6/12, 27/8/12 ו- 31/10/12. בפגישתו הראשונה, ב- 6/2012, הסבירה הנאשמת כי היה "שטן בבית, כח עליון" שהורה לה לעשות זאת, אמר לה "לקחת את הבנות לעולם הבא כדי שהן לא יסבלו". הנאשמת תיארה בפני ד"ר אור כיצד השטן דיבר אליה והנחה אותה בחדשים שקדמו לרצח וכן תיארה הזיות ראיה ושמיעה, בדומה לעדותה בבית המשפט ב- 6/2012.

ד"ר אור התרשם כי התיאור לא נראה אמין, כשהנאשמת התקשתה להסביר מדוע לא סיפרה זאת בבדיקותיה הפסיכיאטריות הקודמות.

בשתי הבדיקות הבאות, הנאשמת לא חזרה על תיאור זה.

 

50.             להתרשמות ד"ר אור בבדיקתה הראשונה בפניו, התנהגותה של הנאשמת היתה מניפולטיבית, ייחסה את המעשים להזיות השמיעה ומחשבות השווא.

בבדיקה השניה, שיתוף הפעולה לא היה מלא, הייתה לעיתים דרמטיות בהתנהגות הנאשמת ובדיווחיה. כשנשאלה על השטן אמרה שלעיתים שומעת אותו גם בכלא.

בבדיקתה השלישית, הנאשמת היתה חרדה, נסערת ונרגשת ועדיין היתה דרמטית, הרבתה לבכות ומסרה שאינה יכולה לדבר על הרצח ואינה זוכרת מה שהיה.

הנאשמת מסרה בפני הבודק על ניסיון ההתאבדות באמצעות חגורה וציינה כי אינה מבינה איך רצחה את הבנות "הכל שחור... יש בלק אאוט".

 

11

51.             באשר לטיב החולי של הנאשמת, מציין ד"ר אור בחוות דעתו כי מסכים עם האבחנה לפיה הנאשמת סובלת מהפרעת אישיות מאגדB עם מאפיינים נרקסיסטיים בולטים.

המחלוקת הינה באשר למהות ההפרעה הדיכאונית ממנה סובלת הנאשמת.

 

52.             מסקנתו של ד"ר אור הינה כי הנאשמת סובלת מהפרעה דיכאונית מג'ורית (MDD), המאובחנת על פי המדריך האמריקאי (DSM-IV), בקיום חמישה או יותר מתשעה הסימפטומים הנמשכים במשך שבועיים או יותר, ומביאים למצוקה או פגיעה תפקודית(הסימפטומים מפורטים בעמ' 18 לחוות הדעת).

עוד צוין ביחס לאבחנה, כי היא נעשית על פי קיומם או היעדרם של התסמינים ולא על פי קיומה או היעדרה של סיבה חיצונית אפשרית לתסמינים, פרט לאבל במהלך שני חודשי האבל הראשונים.

 

53.             ד"ר אור ציין כי הן ד"ר אלטמרק והן הפסיכיאטרים שטיפלו בה בבי"ח שלוותה, אבחנו כי היא סבלה ממספר אפיזודות דיכאוניות מג'וריות ואין לבטל זאת. בחוות דעתו, מציין ד"ר אור כי לפי התיעוד הרפואי בין השנים 1995-2009 עברה הנאשמת 7-8 אפיזודות דיכאוניות מג'וריות.

על כן מאבחן ד"ר אור את הנאשמת כמי שסובלת מהפרעה דיכאונית מג'ורית חוזרת.

 

54.             ביחס לתקופה הסמוכה לאירוע הרצח, להערכת ד"ר אור לאור דיווחי הנאשמת והתיעוד ממחלקת הרווחה, הנאשמת סבלה בתקופה הסמוכה לרצח מהחמרה דיכאונית העונה על הקריטריונים הנדרשים לאפיזודה דיכאונית מג'ורית, אך לא חמורה ולא פסיכוטית אלא בעוצמה קלה-בינונית.

 

55.             ד"ר אור מסכים כי הפרעה דיכאונית זו, כשלעצמה, לא היוותה "הפרעה נפשית חמורה", אך השילוב של שתי ההפרעות הנפשיות, עונה להגדרה של "הפרעה נפשית חמורה" לפי סעיף 300א(א) לחוק.

 

56.             באשר להפרעת אישיות מאגד B, מציין ד"ר אור כי מדובר בהפרעת אישיות קשה ברמת ארגון גבולית נמוכה ועם יכולת נמוכה ביותר להתמודד עם דרישות החיים הבוגרים בכל מישורי החיים.

 

 

12

57.             באשר למצבה הנפשי של הנאשמת בעת הרצח, מציין ד"ר אור כי אין מניע ברור; הנאשמת לא יודעת מדוע עשתה זאת, והמניע הפסיכוטי אמנם לא היה אמין אך יתכן שהוא מצביע על חוויה מאגית או דיסוציאטיבית בה חוותה את האירוע ואת עצמה בו. המניעים האפשריים שהועלו (כגון נקמה בעמוס, החשש כי גורמי הרווחה ירחיקו הילדים ממנה או רצון בתשומת לב), נדחו בשל עדויותיהם של עמוס ואנשי הרווחה. לשיטת ד"ר אור, מעשי הרצח לא היו מתוכננים, אלא מדובר במעשים אימפולסיביים הקשורים ונובעים מההפרעות הנפשיות מהן היא סובלת, כאשר בתגובה לגירוי הנובע מההפרעות, היא הגיבה במעשה (acting) שנועד להרגיע את הגירוי.

 

ההכרעה

 

58.             לאחר שמיעת הנאשמת, העדים, עיון בפרוטוקול ובמוצגים וצפיה בתקליטורים הרלוונטיים - אציע לחברי להרכב לקבוע כי לא עלה בידי ההגנה להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח קיום הדרישות להפעלת סעיף 300א(א) לחוק.

לא עלה בידי ההגנה להוכיח, במאזן הסתברויות, כי הנאשמת סבלה בתקופה הרלבנטית לכתב האישום מהפרעה נפשית חמורה אשר בשלה נפגעה במידה ניכרת יכולתה להבין את שהיא עושה או להימנע מהמעשה, וקיומו של קשר סיבתי בין ההגבלה לבין הרצח.

 

59.             בתמצית, הכרעתי מבוססת על:

א.         העדפת עדותה וחוות דעתה של ד"ר לבן על פני עדותו וחוות דעתו של ד"ר אור; תפקוד הנאשמת לאורך חייה בהתחשב בהפרעות מהן סובלת; התנהלות הנאשמת עובר לאירוע הרצח, במהלך הרצח, מיד לאחר הרצח ובחקירותיה במשטרה; ההתרשמות מהנאשמת בבית המשפט; הטיפול ומצבה הנפשי של הנאשמת בכלא; העדר קשר סיבתי בין מצבה הנפשי לבין הרצח.

 

ב.         בדיקת התסמינים ותפקודה של הנאשמת לאורך השנים ובעיקר בסמוך לפני, בזמן הרצח ולאחריו, כמו גם התנהלותה בחקירות ובבית המשפט - אינה מתיישבת עם "הפרעה נפשית חמורה" כפי שהוגדרה בחוק ובפסיקה, גם לא ברמה של מאזן הסתברויות.

גם אם יונח לטובת הנאשמת כי סבלה מספר אפיזודות דיכאוניות מג'וריות בעבר, בעוצמה קלה-בינונית, אין בכך כדי להוכיח את תנאי סעיף 300א(א) לחוק.

 

ג.         התנהגותה של הנאשמת במהלך הרצח אינה אימפולסיבית או רגעית. מדובר באירוע שאינו קצר, אשר כולל מספר שלבים הנלמדים מדבריה של הנאשמת במהלך החקירה: הנאשמת נועלת את דלת החדר כך שאין נכנס ואין יוצא מהחדר ללא שליטתה; הנאשמת מוציאה גרב ממגירה וחונקת באמצעותה את רוני ז"ל המתנגדת לה ואף שורטת אותה; נטלי ז"ל העדה למעשים, מבקשת ללכת לשירותים, אך הנאשמת לא מאפשרת לה זאת והיא מטילה את מימיה במיטה; לכל המוקדם לאחר הרצח של רוני ז"ל, הנאשמת יוצאת מהחדר, מסתובבת בדירה, פותחת את דלת חדרו של אחיה וחוזרת לחדרה; הנאשמת חונקת באופן דומה את נטלי ז"ל חרף התנגדותה; מיד לאחר מכן היא משכיבה את שתי הבנות זו לצד זו במיטתה ומכסה אותן בסדין עד ראשן.

13

 

ג.         לנאשמת עמדו הכוחות הנפשיים להתמודד עם גורמי דחק משמעותיים כגון מות הבנות, מעצר וחקירות. יש לה כוחות ויכולות להתארגן על מנת לפעול באופן מניפולטיבי ומגמתי בחקירות, בבדיקות בפני הפסיכיאטרים (כולל המומחה מטעמה), וכן בעדויות בפני בית המשפט. היא מצליחה להציג, באופן לא אמין, תסמינים שיתאימו למחלה פסיכוטית.

 

ד.         גם אם לא ניתן לקבוע במדויק את מערך השיקולים והתחושות שהובילו את הנאשמת לרצח האכזרי, הרי המניע שהוצע ע"י התביעה ועדים נוספים, של נקמה בבעלה ורצונה לקבל חזרה את מקומה במשפחה, מבלי שכרוכה בכך הפרעה נפשית חמורה - הינו מתקבל על הדעת ויש לו תימוכין בראיות.

 

להלן נימוקי המפורטים

 

השיקולים להעדפת חוות דעתה של ד"ר לבן על פני חוות דעתו של ד"ר אור

 

60.             בין המומחים אין מחלוקת כי הנאשמת סובלת מהפרעת אישיות מאגדBעם ארגון גבולי ומאפיינים נרקיסיסטיים, וכי זו כשלעצמה אינה בגדר "הפרעה נפשית חמורה", כפי שאף צוין בנייר העמדה כמפורט לעיל.

המחלוקת בין המומחים נסבה על מהות ההפרעה הדיכאונית ממנה סובלת וסבלה הנאשמת. בעוד שלשיטת ד"ר לבן מדובר בהפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים דיכאוניים חרדתיים, הרי לשיטת ד"ר אור, הנאשמת סובלת מדיכאון מג'ורי בעוצמה קלה-בינונית. עם זאת, ד"ר אור מסכים שהפרעה מסוג זה כשלעצמה לא תיחשב כ"הפרעה נפשית חמורה" (עמ' 433 לפרו' שו' 15).

 

61.             מחלוקת נוספת בין המומחים נוגעת לתחולתו של ה-DSM-Vבארץ בכלל ובענייננו בפרט.

בעניין זה, איני סבורה שתפקידו של בית המשפט (ובהליך זה בפרט) להכריע במחלוקת.

מכל מקום בהתחשב בכך שהמונח "הפרעה נפשית חמורה" הינו משפטי ולא פסיכיאטרי, וכן בכך שאין ב-DSM-V ניסיון לקבוע קריטריונים לקיומה של הפרעה כזו, אין צורך בהכרעה במחלוקת בין המומחים והצדדים.

ככל שהדברים נוגעים להגדרת הקריטריונים של דיכאון מג'ורי (בתקופת אבל), כפי שיפורט בהמשך, גם אם יוכח כי הנאשמת סבלה בעבר מדיכאון מג'ורי בעוצמה נמוכה-בינונית, אין בכך כדי להוכיח קיומה של "הפרעה נפשית חמורה", נוכח כלל הראיות.

 

62.             ד"ר לבן פגשה בנאשמת ביום 14/11/2010, ארבעה ימים לאחר הרצח, וכן בימים 9/2/2011 ו- 21/2/11. לעומת זאת, ד"ר אור פגש בנאשמת כשנה וחצי עד שנתיים לאחר הרצח, כששתי הפגישות המאוחרות היו לאחר העדתה הראשונה בבית-המשפט, בשלב שקדם להכרעת הדין.

14

למצער בפגישתם הראשונה, מסרה הנאשמת גרסה הדומה לגרסה שהשמיעה בבית המשפט (בשתי ההזדמנויות בהן העידה), לפיה פעלה על פי פקודות שקיבלה מהשטן, גרסה שמומחה ההגנה עצמו דחה וטען שהינה לא אמינה ומניפולטיבית.

 

63.             ד"ר לבן העבירה לצדדים את תרשומות השיחות עם הנאשמת וזאת בניגוד לד"ר אור, שאינו שומר את דפי התרשומת (עמ' 388 לפרו' שו' 4). מדובר בתרשומת חיונית לקבלת תמונה מלאה על המפגשים עם הנאשמת ודבריה המדויקים לבודק.

 

64.             מעמדה של ד"ר לבן אינו של עד תביעה או מומחה מטעם ההגנה אלא של עדה מטעם בית המשפט, כלשונה: "אני אדם ניטרלי שערכתי את חווה"ד מטעם ביהמ"ש ולא מטעם אחד הצדדים" (עמ' 236 שו' 28).

בסיכומי ההגנה נכתב רבות נגד אמינותה, מקצועיותה, שטחיותה ואף רשלנותה של ד"ר לבן. אומר בהקשר זה שאופן כתיבת הדברים אינה מכבדת את כותבם. מעבר לכך, התרשמותי מד"ר לבן הינה שונה בתכלית. מדובר בעדה מקצועית, אשר העידה במשך שעות רבות בבית-המשפט, והשיבה לשאלות ארוכות ומסורבלות, כאשר תשובותיה לא היו מגמתיות.

נכון הדבר שסגנונה של ד"ר לבן בכתב ובעל פה הינו ניסוח קצר, בוודאי בהשוואה למומחה ההגנה, אך אין לראות בכך פסול, ההפך הוא הנכון. ההתרשמות הינה שד"ר לבן ניסתה לדייק בדבריה ולא הכבירה מילים רבות שאינן קשורות ללב המחלוקת או לשאלה שנשאלה.

כך, נטען ארוכות בסיכומי ההגנה כי ד"ר לבן ערכה את חוות דעתה הראשונה מבלי שקיבלה לידיה את מלוא התיעוד מבית החולים שלוותה, וזאת לפי עדותה (עמ' 258 לפרו', שו' 6-17). ואולם, בעדותה השנייה (עמ' 330-331 לפרו') הבהירה היטב ד"ר לבן כי אם ענתה כך הדבר נעשה בשוגג, וכי יתכן שלא הבינה את השאלה. היא עמדה על כך שכל התיעוד הרפואי משלוותה עמד לנגד עיניה יום לאחר הרצח, ובוודאי כשערכה את חוות דעתה הראשונה, וכי היא ציינה מתוך התיעוד הרפואי רק את המפגשים החשובים.

הסברה זה של ד"ר לבן מובן נוכח שעות החקירה הארוכות בהן נחקרה על-ידי ההגנה בבית-המשפט. למרות הסברה זה, נטען שוב ושוב כי חוות הדעת ניתנה שלא בהסתמך על כלל התיעוד הרפואי ותיעוד גורמי הרווחה.

 

65.             מסקנותיה של ד"ר לבן תואמות את המסקנות של כל הפסיכיאטרים שבדקו את הנאשמת בסמוך ליום מעצרה, יום הרצח.

15

כך, יום לאחר הרצח, ביום 11/11/10, כאשר נבדקה הנאשמת בחדר מיון שלוותה ע"י ד"ר זבורוב, היא לא נמצאה במצב פסיכוטי או במצב דיכאוני מג'ורי. נקבע שהיא סובלת ממשבר קיומי, הפרעת הסתגלות (ת/90א'). הנאשמת שיתפה פעולה ומסרה על כך שהיו לה מריבות עם בעלה שיום קודם לכן עזב את הבית, וכן טענה כי היא ב"אי שפיות זמנית". ראוי לציין כי ד"ר זבורוב מציין שהנאשמת מוכרת למוסד (שלוותה), כלוקה בהפרעת מצב רוח עם מאפיינים חרדתיים ורושם להפרעת אישיות מצבר B. אין אזכור לדיכאון מג'ורי. כמו כן, באותו יום, 11/11/10 נבדקה הנאשמת גם בחדר מיון לב השרון, ע"י ד"ר אבני, נמצא מרכיב דכאוני או חוסר תקווה וענין בחיים, ללא פסיכוזה.

 

66.             ביום 14/11/10 נבדקה הנאשמת ע"י ד"ר לבן וד"ר שרף שערכו את ע/2, היא אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות מאגדB עם קווים נרקציסטיים בולטים והפרעת הסתגלות מעורבת דיכאונית חרדתית.

 

 

67.             בין התאריכים 15-19/11/10 עברה הנאשמת בדיקה בתנאי אשפוז בבית החולים נס ציונה, שנערכה ע"י ארבעה פסיכיאטרים בכירים. גם בבדיקה זו אובחנה הנאשמת כסובלת מאותן הפרעות שאבחנה ד"ר לבן וצוין כי לא אובחן מצב פסיכוטי או מצב דכאוני מג'ורי, כאשר קיימת מגמתיות בהקשר לשאלות הקשורות לריכוז תפיסה וזיכרון וכן בכל הקשור לחשד לרצח בגינו נעצרה (ת/91).

בסיכומי ההגנה נטען כנגד משקלה של חוות הדעת לאחר האשפוז, בשים לב לכך שהנאשמת הייתה אזוקה וכבולה בתקופת ההסתכלות.

ואולם, עובדה זו לא נעלמה מהבודקים ואף ד"ר לבן העידה כי עובדה זו משליכה על היכולת של הצוות הסיעודי להתרשם ממנה (בשונה מהצוות הפסיכיאטרי).

 

68.             יאמר כבר עתה, כי לבדיקות שבוצעו בסמוך לאחר הרצח יש משקל ראייתי לא מבוטל בהשוואה לבדיקה בחלוף כשנה וחצי שנערכה ע"י ד"ר אור. יש לכך משמעות רבה לצורך מתן מענה לשאלת מצבה הנפשי של הנאשמת בעת מעשי הרצח ויכולתה להבין את שעושה או להימנע מהמעשים. מה עוד שבחלק מפגישותיה עם מומחה ההגנה מסרה הנאשמת תיאורים שנדחו על ידו כלא אמינים ומניפולטיביים (תיאורים עליהם חזרה גם במהלך עדותה השנייה בהליך זה).

 

69.             זאת ועוד, כפי שהעיד וציין ד"ר אור בחוות דעתו, כדי שתוגדר ההפרעה של הנאשמת כדיכאון מג'ורי, יש צורך בקיומם של לפחות חמישה מתוך תשעה הסימפטומים שפורטו ב-DSM והסימפטומים צריכים להימשך שבועיים או יותר (ע/5 עמ' 17).

לפיכך, העובדה שמספר פסיכיאטרים שבדקו את הנאשמת בסמוך מאד לאחר הרצח לא מצאו עדות לקיומו של דיכאון מג'ורי, מלמדת שסימפטומים אלה לא היו קיימים ביום הרצח, ולמעשה די בכך כדי להעדיף את אבחונה של ד"ר לבן לפיה למצער בעת הרלבנטית לכתב האישום, לא סבלה הנאשמת מדיכאון מג'ורי.

 

70.             קביעתו של ד"ר אור לפיה הנאשמת סבלה מדיכאון מג'ורי דווקא, מבוססת על התיעוד הרפואי שערך ד"ר אלטמרק בין השנים 1995-2006 וכן התיעוד בבית החולים שלוותה בין השנים 2007-2009.

16

ואולם, כפי שצוין לעיל, ברשומותיו של ד"ר אלטמרק היתה התלבטות אבחנתית וכן לא היה תיעוד ופירוט של כל הסימפטומים. כפי שיפורט בהמשך, ד"ר אור אישר בחקירתו בבית המשפט כי על פי הרישומים לא התקיימו חמישה סימפטומים בכל אחד מהביקורים, מה עוד שבחלקם היה גורם דחק, ולכן האבחנה הדכאונית יכולה להתאים גם להפרעת הסתגלות.

71.             ד"ר אלטמרק שערך את התיעוד הרפואי לא הובא לעדות ובהודעתו ציין כי התרשמותו הרפואית מהנאשמת הינה כי "עד 2006 סבלה מהתקפים דיכאוניים בעלי אופי אנדוגני, לא פסיכוטי, ללא מחשבות שווא שמתלבשים על אישיות ברמת ארגון נמוכה, ללא עדות... למחלה ביפולארית..." (ת/85א' עמ' 3). גם כשהוא מתאר את היותה בדיכאון הוא לא מציין שמדובר בדיכאון מג'ורי, ואין בהודעתו מענה לשאלה אם מדובר בדיכאון הנובע מהפרעת הסתגלות או מדיכאון מג'ורי. בהקשר זה יצוין כי המומחים העידו שחלק מהסימפטומים מתאימים לשתי האבחנות השונות, על כן לעדותו של ד"ר אלטמרק בנקודה זו חשיבות רבה, ככל שהיא נוגעת לאבחונה בשנים בהן היתה בטיפולו. הימנעות מהעדת ד"ר אלטמרק נזקפת לחובת ההגנה, שעליה הנטל להוכיח קיומן של דרישות ס' 300א(א) לחוק.

 

72.             במהלך החקירה הנגדית של ד"ר אור, כשהוא עומת עם הרישום של ד"ר אלטמרק ביחס לכל מפגש עם הנאשמת, עלה הרושם כי ד"ר אור מפרש את הרישום לחומרה ומעריך אותו, בכל מקום שניתן, באורח חמור יותר, באופן שיתאים להגדרת דיכאון מג'ורי.

 

שנת 1995

73.             כך, באשר לשנת 1995, מציין ד"ר אור בחוות דעתו כי "תוארה התפתחות של אפיזודה דכאונית מג'ורית מתמשכת עם תיאור של מצב רוח דכאוני..." (עמ' 18 לע/5).

ואולם כשעומת ד"ר אור עם פירוט הרישומים של ד"ר אלטמרק ביחס לפגישה הראשונה ביום 2/5/95, הוא אישר שאין חמישה סימפטומים, אישר שהבדיקה נעשתה בתוך תקופת חודשיים של אבל שהינו גורם דחק המוחרג באבחון וציין שלא כתב בחוות דעתו דיכאון מג'ורי ביחס לפגישה זו וכי גם ד"ר אלטמרק לא אבחן דיכאון מג'ורי בפגישה זו (עמ' 397 לפרו' שו' 214 - עמ' 398 לפרו' שו' 6).

 

74.             ואולם, בהמשך עדותו הסביר ד"ר אור כי מביקור מאוחר יותר של הנאשמת אצל ד"ר אלטמרק, ביום 18/6/95 צוין כי מצב רוחה טוב יותר והתיאבון טוב יותר, ומכך הסיק כי אלו היו גרועים בביקור הקודם וכך הוסיף שני סימפטומים נוספים, הגם שאלה כלל לא דווחו בזמן אמת (עמ' 398 לפרו' שו' 16-18).

17

וכך מסביר המומחה את הלך מחשבתו והערכתו בדיעבד, על מה שלא נכתב ולא אובחן ביחס לביקור הראשון: "הרשומות האלה הן בד"כ חסרות מאד... ואם הוא מציין ביוני שהתיאבון יותר טוב והשינה יותר טובה ומצב רוח השתפר אז יכולות להיות השערות שונות, אני לא יודע עובדות... הערכה בעיני היותר סבירה שלמרות שלא ציין זאת בפעם הקודמת, יותר סביר שהיה כזה... אם שואלים את דעתי מה יותר סביר אם בפגישה קודמת התלוננה על מצב רוח לא טוב, הפרעה בשינה והפרעה בתיאבון, אז התשובה היא כן" (עמ' 399 לפרו' שו' 10-24).

 

75.             בכל הכבוד, בהתחשב בכך שמדובר בהערכת מצבה הנפשי של הנאשמת על פי הרשום בתיעוד הרפואי בלבד, לא ניתן ללמוד על קיומם של פרטים מהותיים-סימפטומים, בדיעבד. חזקה על פסיכיאטר מומחה ומנוסה, הרושם סימפטומים מסוימים בעת הבדיקה, כי אם לא רשם קיומם של סימפטומים אחרים, הרי אלה לא היו. ובאם רוצים לסתור הרשום או להוסיף עליו, יש לזמן את ד"ר אלטמרק לעדות.

 

76.             יצוין כי בשים לב לכך שד"ר אור מסכים כי בבדיקה מיום 2/5/95 ממילא לא אובחנה הנאשמת במצב של דיכאון מג'ורי בהעדר חמישה סימפטומים - הרי אין כל צורך בטיעון המשלים שהוגש לבית המשפט, המתייחס להוצאת ההחרגה של תקופת אבל ב- DSM-IV.

 

77.             ד"ר אור מסכים כי גם בביקור הבא ביום 9/11/95 אין אבחנה של דיכאון מג'ורי (עמ' 400 לפרו' שו' 15-17).

עוד מאשר ד"ר אור כי למרות שבכל שלושת הביקורים בשנת 1995 אין אבחנה של דיכאון מג'ורי, הרי שב- 9/11/95 ערך ד"ר אלטמרק מכתב לרופא המשפחה ובו ציין כי היא מוכרת לו מזה מספר חדשים עקב דיכאון מג'ורי (עמ' 400 לפרו' שו' 20-22).

לפיכך, נתבקש ד"ר אור להשיב הכיצד ציין בחוות דעתו כי הנאשמת עברה בשנת 1995 אפיזודה דיכאונית מג'ורית מתמשכת, והשיב שאם ד"ר אלטמרק, שהינו מומחה בתחומו, כתב (במכתב בלבד) דיכאון מג'ורי הוא יודע במה מדובר והוסיף: "זה לא שאני אומר מאה אחוז אלא אני אומר סביר להניח שאכן היה דיכאון מג'ורי" (עמ' 401 לפרו' שו' 17-19).

 

שנת 1996

78.             ביחס לשנת 1996 צוין בחוות דעתו של ד"ר אור כי תוארה אפיזודה דיכאונית שלוותה בתסמינים פסיכוטיים.

ברישומיו ציין ד"ר אלטמרק ביום 4/1/96 כי הנאשמת "היום כנראה במצב פסיכוטי גבולי". בהודעתו במשטרה מסר ד"ר אלטמרק כי היה לו חשד בלבד לקיום מצב פסיכוטי "כי אני רואה שנתתי לה טיפול מזערי, לא בעל השפעה אנטי פסיכוטית מסיבי... עולה חשש אבל תגובה טיפולית מצידי לא מאבחנת פסיכוזה במלוא מובן המילה" (ת/85א' עמ' 1-2).

 

79.             כשנשאל המומחה הכיצד, לאור דברי ד"ר אלטמרק, הוא קבע בחוות דעתו שבשנה זו חוותה הנאשמת אפיזודה דיכאונית מג'ורית שלוותה בתסמינים פסיכוטיים, השיב שד"ר אלטמרק העריך בעצמו במשטרה את הדברים כי הוא לא יכול לזכור אותם.

ואולם, ברי כי אם מבקשת ההגנה להסתמך על דברי המומחה מטעמה הסותרים את הודעתו של ד"ר אלטמרק, היה עליה לזמנו לעדות.

18

מכל מקום, מחוות דעתו של ד"ר אור נעדר "החשד", "הספק", ונרשם באופן מחמיר ופסקני כי דובר באפיזודה דיכאונית עם תסמינים פסיכוטיים!

 

שנת 2001

80.             עוד ציין ד"ר אור כי בשנת 2001 הנאשמת אובחנה שוב כסובלת מאפיזודה דכאונית מג'ורית הנמשכת חודשיים. כשנשאל ביחס לפירוט הסימפטומים ברישומיו של ד"ר אלטמרק, אישר כי לא קיימים חמישה סימפטומים.

עוד עולה מהרישום כי ישנם גורמי דחק של אשפוז האח ודיכאון של האם, כאשר ד"ר אור הסכים שסימפטומים מסוימים של דיכאון המופיעים במצבי דחק, מאפיינים הפרעת הסתגלות (עמ' 397 לפרו').

אף על פי כן, לא מצא ד"ר אור ליחס משמעות לציון גורמי הדחק אצל הנאשמת בביקור זה. כך גם לא התייחס לסימן השאלה (?) שציין ד"ר אלטמרק ביחס לאבחנה אפשרית של BIPOLAR AFFECTIV.

 

81.             בנוסף, כאשר ציין ד"ר אלטמרק ברישומיו ביחס לשנת 2001, דיכאון מג'ורי (MDD), העביר חץ להפרעת אישיות גבולית (BPD) ללמדך כי מדובר בהתלבטות באבחנה. בחקירתו הנגדית ציין ד"ר אור כי האפשרות שד"ר אלטמרק לא היה בטוח באבחנתו בשנת 2001 נוכח רישומיו אלה אינה נפסלת על ידו אך הוא מסתמך, שוב, על המכתב שנכתב לרופא המשפחה ובו מצוין במפורש כי מדובר במי שסובלת מדיכאון מג'ורי.

 

82.             דוגמא נוספת לפרשנות הדברים לצד המחמיר יותר, הינה בכך שד"ר אור מפרש את התלבטותו של ד"ר אלטמרק ברישומיו באבחנה בין M.D.D ל- B.P.D כהתלבטות "בין דיכאון מג'ורי לבין דיכאון מג'ורי פלוס מניה שזה אותן ראשי תיבות של BPD. הפרעת אישיות גבולית" (עמ' 404 לפרו' שו' 8).

ואולם ד"ר אלטמרק מסר בהודעתו שברישומו זה התכוון להפרעת אישיות גבולית (ת/85א' עמ' 2 שו' 22) ולא למניה.

 

83.             ד"ר אור מסכים כי בשנים 2002 ו- 2004 לא מתוארים ברישומים מצבים דיכאוניים (עמ' 404 לפרו').

 

שנת 2006

84.             ביחס לשנת 2006 מציין ד"ר אור בחוות דעתו כי תוארה אפיזודה דיכאונית מג'ורית נוספת. המומחה מסכים כי ישנם גורמי דחק, מדובר 3 חדשים לאחר לידת בתה השניה, הוא מסכים כי לא פורטו 5 סימפטומים, אך הוא למד מכך שנכתב ע"י ד"ר אלטמרק "מזה כחודש במצב דכאוני" כי מדובר בדיכאון מג'ורי אף שלא צוין כך.

שוב, דוגמא כיצד המומחה מפרש את הנתון לפרשנות על פי האפשרות המחמירה יותר.

19

 

85.             מומחה ההגנה נסמך על דברי הנאשמת לפניו מבלי לבדוק אותם, הגם שהתרשם כי לפחות בחלק מהפגישות מסרה תיאור לא אמין ביחס לרקע למעשי הרצח והתנהגה באופן מניפולטיבי.

כך למשל, ציין בחוות דעתו כי הנאשמת מסרה שהיתה מדוכדכת לאחר הלידה של בתה הבכורה. ואולם, מביקורה אצל ד"ר אלטמרק בשנת 2004 כחודשיים לאחר הלידה, לא תיארה ולו ברמז דיכאון, וד"ר אור אישר כי הצגת תמונת מצב חמורה מכפי שהיא על ידה בפניו, הינה אפשרית (עמ' 394 לפרו' שו' 18-30).

 

86.             עוד העיד ד"ר אור כי אין זה נכון לומר שהנאשמת מעולם לא היתה במצב פסיכוטי וציין כי ד"ר אלטמרק תיאר תסמינים פסיכוטיים וכי היו לה "גלישות פסיכוטיות" (עמ' 391 לפרו' שו' 20).

ואולם, בהודעתו הדגיש ד"ר אלטמרק כי לא היתה עדות לפסיכוזה (ת/85א' עמ' 3 שו' 27 - עמ' 4 שו' 2). גם ביחס לחשד לקיום מצב פסיכוטי ביום 4/1/96, מציין ד"ר אלטמרק כי הטיפול התרופתי שנתן היה מזערי ולא בעל השפעה אנטי פסיכוטית, "עולה חשש אבל תגובה טיפולית מצידי לא מאבחנת פסיכוזה במלוא מובן המילה" (ת/85א' עמ' 2 שו' 11).

ובאשר ל"גלישות הפסיכוטיות", מונח שד"ר לבן מתנגדת לו, העיד ד"ר אור כי מונח זה מופיע במדריך DSM-IV אך בפרק שעוסק בהפרעת אישיות גבולית. ואולם הנאשמת לא אובחנה ככזו, אף לא לשיטתו של ד"ר אור. בהמשך ציין כי גלישה פסיכוטית הינה רק משהו חשדני מתמשך ולא פסיכוזה (עמ' 438 לפרו' שו' 20).

 

השנים 2007-2009

87.             גם ביחס לבדיקותיה של הנאשמת בשלוותה, מציין ד"ר אור כי בכל אחת מהשנים (2007-2009) הנאשמת אובחנה כסובלת מאפיזודה דיכאונית מג'ורית נוספת.

ואולם בחקירתו בבית המשפט אישר המומחה כי לא פורטו חמישה סימפטומים כנדרש לאבחנה שכזו.

 

שנת 2007

88.             ביחס לשנת 2007, בבדיקתה הראשונה ב- 8/2/07 מסרה הנאשמת כי לפני כ- 10 שנים סבלה מאפיזודה דיכאונית מג'ורית על רקע מות אביה. כפי שפורט לעיל, אף לשיטתו של ד"ר אור לא דובר בשנת 95 באפיזודה דיכאונית מג'ורית. ואולם על סמך דברים אלה צוין ברישומיה של ד"ר גורן כי עברה אפיזודה כזו, ורישום זה נרשם ע"י כל אחד מהרופאים הבאים.

 

89.             זה המקום לציין כי גם לפי עדותו של ד"ר אור, ברגע שאובחן נבדק כמי שעבר התקף דכאוני מג'ורי אחד, ירשם שהוא סובל מדיכאון מג'ורי MDD, גם אם התסמינים חולפים (עמ' 410 לפרו' שו' 19).

20

ללמדך כי רישום הרופאים שהנאשמת מוגדרת כסובלת מדיכאון מג'ורי אינו מעיד על כך שעברה אפיזודה דיכאונית מג'ורית נוספת, כאשר חמישה מתוך הסימפטומים הנדרשים לא מתועדים.

 

90.             עוד יצוין כי ד"ר לבן העידה כי הרישום F32 הינו הפרעה דיכאונית חוזרת, אך אין המדובר לשיטתה בהפרעה דיכאונית מג'ורית אלא ההפרעה הדכאונית נובעת מגורמי דחק על רקע הפרעת ההסתגלות בעלת ארגון גבולי (עמ' 237 לפרו' שו' 8-14).

 

91.             ד"ר אור לא מאזכר בחוות דעתו קיומו של גורם דחק של בעיות כלכליות המוזכר בתיעוד, ואין לו הסבר מדוע לא ציין זאת (עמ' 407 לפרו' שו' 15). נוכח גורם הדחק וקיומם של התקפי חרדה, מאשר ד"ר אור כי התיאור המופיע יכול להתיישב עם הפרעת הסתגלות (עמ' 407 לפרו' שו' 13), אם כי לדעתו סביר יותר שמדובר באפיזודה דכאונית מג'ורית אף שמפורטים רק ארבעה סימפטומים.

 

92.             עוד ציין ד"ר אור בחוות דעתו ביחס לבדיקה זו, כי הנאשמת הופנתה למחלקה לאשפוז יום לשקילת אפשרות של טיפול במסגרת זו (ע/5 עמ' 6).

ואולם עיון בתיעוד של ד"ר גורן מעלה כי על פי בקשת הנאשמת ובעלה יופנו למחלקת יום לשקילת התאמתה, לא צוינה המלצה לאשפוז.

כשנשאל על כך בחקירתו, ציין ד"ר אור כי לדעתו הנאשמת היתה צריכה טיפול במסגרת אשפוז (עמ' 409 לפרו' שו' 1-5), אך זו כלל אינה השאלה.

 

93.             עוד אין חולק על כך שבפגישה הבאה בשנת 2007 כעבור 3 ימים 11/2/07, אין תיאור סימפטומים של דיכאון מג'ורי (עדות ד"ר אור עמ' 409 לפרו' שו' 20).

 

94.             זאת ועוד, בחוות הדעת מציין ד"ר אור כי בבדיקה הבאה בשנת 2007, ביום 3/10/07 חלה החמרה במצבה (ע/5 עמ' 6), אלא שבחקירתו הנגדית אישר שלא נמצאו תסמינים דיכאוניים בבדיקה וכי התסמינים שנמצאו מתאימים דווקא להפרעת אישיות (עמ' 410 לפרו' שו' 15).

על כן, התיאור בחוות הדעת (ע/5 עמ' 18), כי בשנת 2007 עברה אפיזודה דיכאונית מג'ורית נוספת, נסתר אף לשיטתו של ד"ר אור לאור תשובותיו בחקירה הנגדית.

התיאור מתיישב יותר דווקא עם אבחונה של ד"ר לבן כי מדובר בהפרעת הסתגלות עם מאפיינים דיכאוניים וחרדתיים.

 

שנת 2008

95.             גם ביחס לשנת 2008 מציין ד"ר אור כי תוארה אפיזודה דיכאונית נוספת (ע/5 עמ' 18).

21

ואולם המומחה אינו מציין בחוות דעתו את גורם הדחק שמוזכר ע"י הנאשמת עצמה, היוצרת קשר בין המצב הכלכלי הקשה למצבה הנפשי (ת/86), והוא אף מציין בחוות דעתו כי בבדיקתה מיום 14/7/08 היו מחשבות על מוות אף שאלה לא צוינו בתיעוד (עמ' 411 לפרו' שו' 5).

 

96.             בבדיקה הבאה בשנה זו, 12/8/08, פורט גורם דחק משמעותי כאשר עמוס התפטר מהעבודה לפני כ- 10 ימים, אך לכך אין אזכור בחוות הדעת של מומחה ההגנה, כמו גם לעובדה המתועדת בת/87 כי "אתמול פנתה וקיבלה עבודה בליווי קשישים".

 

97.             בשתי הבדיקות הבאות בשנת 2008 ניכר שיפור במצבה של הנאשמת ואף ד"ר אור לא סבור שעברה אפיזודה דכאונית (עמ' 416 לפרו' שו' 23), ובביקוריה הבאים ב- 2008 אין סימפטומים של דיכאון (עמ' 417 לפרו' שו' 14).

בכל הבדיקות בשנת 2008, ישנו תיעוד לחרדה והתקפי חרדה, אשר מתיישבים עם אבחנתה של ד"ר לבן.

 

שנת 2009

98.             גם ביחס לשנת 2009 ציין ד"ר אור כי תוארה אפיזודה דיכאונית נוספת הנמשכת כחודש וחצי (ע/5 עמ' 18).

ביחס לשנה זו נמצאו טעויות בהתייחסות המומחה בחוות דעתו. עם זאת בבדיקה ביום 6/4/09, ישנה התרשמות של הבודק לדכאון מג'ורי ללא תסמינים פסיכוטיים, אף כי לא מפורטים בתיעוד חמישה סימפטומים כנדרש לאבחנה.

 

99.             בסיכומי ההגנה נטען כי אף ד"ר לבן אישרה שבמהלך חייה של הנאשמת התקיימו אפילו תשעת הקריטריונים בהגדרת דכאון מג'ורי.

ואולם בכל הכבוד זהו טיעון שגוי, שלא לומר שטחי. שכן, כפי שהעידו המומחים לרבות ד"ר אור, כדי שאדם יאובחן כעובר אפיזודה דיכאונית מג'ורית, צריכים להתקיים בו זמנית לפחות חמישה מתוך תשעת הקריטריונים, ולתקופה של למעלה משבועיים.

כפי שפורט לעיל, בנקודת זמני הבדיקות, ולא באופן כללי על ציר חייה של הנאשמת, לא צוינו בתיעוד הרפואי קיומם של חמישה תסמינים כאלה.

 

100.        עוד נטען בסיכומי ההגנה, כי בסיכומי המאשימה הוצאו משפטים מהקשרם המלא. ואולם, ההגנה עצמה, בכל הנוגע לקביעותיה של ד"ר לבן, עשתה כן, כשציינה בעמ' 30-31 לסיכומים (בציטוט של 7 מילים מתוך 4 שורות מלאות), שלפי תשובתה של ד"ר לבן היא מסכימה שהנאשמת סבלה מאפיזודות דיכאוניות שהתאפיינו בחמישה קריטריונים לפחות בכל אפיזודה.

עיון בהמשך תשובתה של העדה (עמ' 344 לפרו' שו' 16-22), מלמד כי מדובר בשאלה תיאורטית כשהעדה כלל לא הסכימה שבבדיקה מסוימת של הנאשמת נתקיימו 5 קריטריונים, וכן הוסיפה כי גם הפרעת ההסתגלות ממנה סובלת הנאשמת מאופיינת כמעט באותם קריטריונים בהתקיים גורם דחק.

 

22

לסיכום פרק זה

101.        האבחנה המתועדת ברישומים בשלוותה, לפיה הנאשמת מאובחנת כסובלת מדיכאון מג'ורי על רקע מות אביה, נעשתה על סמך דברי המתלוננת.

עם זאת, אין להתעלם ממכתבו של ד"ר אלטמרק לרופא המשפחה שם צוין כי סובלת מדיכאון מג'ורי מאז ביקורה הראשון הנ"ל על רקע מות אביה, ובהמשך חזר על דברים אלה במסמכים נוספים.

משמומחה ההגנה הסכים בעדותו בבית המשפט כי בביקורה הראשון בשנת 1995 לא הייתה הנאשמת בדיכאון מג'ורי ולא צוינו הסימפטומים הנדרשים לכך - לא ניתן להסתפק בתיוג זה מבלי להעיד את ד"ר אלטמרק שערך את המסמכים ובהודעתו המשלימה כלל לא התייחס לקיומה של הפרעה נפשית חמורה.

בחינת המפורט בתיעוד הרפואי, מעלה שלא פורטו חמישה סימפטומים הנדרשים לצורך אבחונה כסובלת מאפיזודה דכאונית מג'ורית נוספת, בכל אחת מהפעמים שצוינו בחוות הדעת מטעם ההגנה.

הסימפטומים המתוארים, יחד עם החרדות המוזכרות וגורמי הדחק - מתיישבים יותר דווקא עם אבחונה של ד"ר לבן את הנאשמת כסובלת מהפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים חרדתיים, מאשר עם אבחונו של ד"ר אור כדיכאון מג'ורי. אבחון זה גם תואם את האבחון של פסיכיאטרים רבים אחרים שפגשו את הנאשמת בסמוך לאחר הרצח, ותואם את התיעוד של הרופאים בבית חולים שלוותה, לפיו הנאשמת מוכרת למוסדם כחולה בהפרעת מצב רוח עם מאפיינים חרדתיים ואין אזכור לדיכאון מג'ורי (ת/90א).

 

102.        מכל מקום, גם אם תתקבל אבחנתו של ד"ר אור כי הנאשמת סובלת מדיכאון מג'ורי ועברה מספר התקפים שכאלה, נוכח הערכתו כי מדובר בעוצמה נמוכה-בינונית, אין די בה כדי לקבוע שמדובר ב"הפרעה נפשית חמורה", מה עוד שעל פי התיעוד הרפואי הרלבנטי לתקופה הסמוכה לאחר הרצח, אין כל אינדיקציה שסבלה מדיכאון מג'ורי בתקופה זו.

 

103.        באשר להפרעת האישיות, מומחה ההגנה הגדירה כהפרעת אישיות קשה וחמורה. ואולם, כפי שהעידה ד"ר לבן וכפי שהומלץ בנייר העמדה, הפרעת אישיות קשה תתאפיין באשפוזים מרובים, מצבים פסיכוטיים, אובדנות קשה, דיכאון פסיכוטי (עמ' 337 לפרו'). אף אחד ממאפיינים אלה לא התקיים בענייננו.

טענתו של מומחה ההגנה לפיה גם אם לא די בכל אחת מהאבחנות לקבוע כי הנאשמת סובלת מהפרעת אישיות חמורה, הרי שיש בהצטברותן לקבוע כך - הינה טענה בעלמא. מדובר בטענה ללא אחיזה בראיות, תקדימים, ובעיקר לא בהתנהגותה של הנאשמת כפי שנחזתה בסמוך ליום הרצח ועד לסיום עדותה בבית המשפט.

לפיכך, לא הוכח שהנאשמת סבלה מהפרעת אישיות קשה וחמורה, כזו שיש בה כדי להצביע על קיומה של "הפרעה נפשית חמורה".

 

הימנעות ההגנה מזימונם של ד"ר אלטמרק ועורכי שאר המסמכים לעדות

23

 

104.        בסיכומי ההגנה נטען כי התיעוד הרפואי הוגש בהסכמה ועל כן הנטל על התביעה להביא את עורכי התיעוד כדי לחלוק על קביעותיהם.

לצורך הדיון שלפנינו, אין לקבל טיעון זה.

אף לא אחד מהמומחים שערכו את התיעוד הרפואי, המכתבים וההודעות שהוגשו, לא נשאל אודות הטעון בירור והוכחה בדבר קיומה של הפרעה נפשית חמורה אצל הנאשמת.

כזכור, גם לשיטתו של מומחה ההגנה, אף אם סבלה הנאשמת מאפיזודות דיכאוניות מג'וריות בעוצמה נמוכה-בינונית, אין בכך כדי להוכיח ברמת ההוכחה המוטלת על ההגנה, כי מדובר בהפרעה נפשית חמורה.

בנוסף, בהודעה של ד"ר אלטמרק, ד"ר לוריא ומכתבה של ד"ר גורן - לא מוזכר כלל דיכאון מג'ורי דווקא.

הימנעות מהעדת המומחים הללו שהכירו את הנאשמת, פועלת לרעת ההגנה.

לא בכדי ההגנה היא זו שביקשה מספר דחיות לצורך זימונו של ד"ר אלטמרק ולבסוף החליטה לוותר על כך.

 

בחינת קיומה של הפרעה נפשית לאור מכלול הראיות הנוספות

 

105.        על מנת לקבוע מצבה הנפשי של הנאשמת לענין ענישה מופחתת, אין להסתמך רק על חוות דעת רפואית אלא להידרש למכלול הראיות שבפני בית המשפט.

עוד נקבע כי "... כיום הולכת ורווחת הדעה כי ה"כותרת" או הסיווג - אם מחלת נפש או הפרעה נפשית - אינם הקריטריון הקובע בשאלה אם יש להכיר בפטור מאחריות לפי סעיף 34ח לחוק או בענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק. הנטיה כיום לעבור מקטגוריזציה, קרי, סיווג המחלה או ההפרעה לפונקציונליות, קרי, עד כמה המחלה או ההפרעה פוגעת ומשפיעה על האדם קוגניטיבית ורצונית... עיקר החשיבות היא לעוצמת התסמינים של המחלה או ההפרעה" (ע"פ 5417/07 ניקולאי בונר, 30/5/13).

 

106.        כבר עתה אציין כי בדיקת התסמינים ותפקודה של הנאשמת לאורך השנים ובעיקר בסמוך לפני, בזמן הרצח ולאחריו, כמו גם התנהלותה בחקירות ובבית המשפט-אינה מתיישבת עם "הפרעה נפשית חמורה" כפי שהוגדרה בחוק ובפסיקה, גם לא ברמה של מאזן הסתברויות.

לכך יש להוסיף את העובדה כי הנאשמת מעולם לא סבלה ממחלות פסיכוטיות ולא אושפזה.

 

התנהלות הנאשמת לאורך חייה

 

24

107.        לאופן התנהלותה של הנאשמת לאורך חייה יש משקל ורלבנטיות לשאלה השנויה במחלוקת בענייננו. בהקשר זה אפנה לנייר העמדה המתייחס לתנאים לצורך הכרה, במקרים בודדים וחריגים, בהפרעת אישיות כבסיס לענישה מופחתת. בין היתר מדובר בפגיעה בולטת בתפקוד, קשיים ניכרים ביכולת לעבוד ולשמור על קשרים, כשלונות בחיי משפחה וקשיי תפקוד בלימודים, בחברה, בעבודה ובשירות הצבאי.

 

108.        ד"ר אור ציין כי "תפקודה של הנאשמת היה פגוע במידה מאד גדולה, היא לא יכלה לעשות עבודה חוץ מעבודות קצרות. לאורך כל חייה התקשתה לעבוד והחזיקה מעמד תקופות קצרות" וכו' (עמ' 434 לפרו' שו' 21).

אכן, לא ניתן לומר שתפקודה של הנאשמת בתחומים השונים היה תקין לגמרי, נטול בעיות וקשיים. אחרי הכל מדובר במי שסובלת למצער מהפרעת אישיות מקלסטרB והפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים דכאוניים חרדתיים. מה עוד שלא היתה בטיפול רציף ולא נטלה תרופות בקביעות ולכך יש להוסיף את הרקע המשפחתי הקשה.

 

109.        גם ד"ר לבן מציינת ש"התפקוד היומיומי של גב' אלוני מעולם לא היה תפקוד תקין ולפרקי זמן ארוכים" (עמ' 240 לפרו' שו' 26) אך זהו "פועל יוצא מהפרעת האישיות ממנה היא סובלת" (עמ' 261 לפרו' שו' 25).

ד"ר לבן הבהירה כי היו לנאשמת כוחות נפשיים בהתאם לאבחונה כבעלת הפרעת הסתגלות והפרעת אישיות מאגד B. היו תקופות שעבדה בעבודות מזדמנות לתקופות קצרות, דבר המהווה ביטוי להפרעת אישיות מאגדB (עמ' 343 לפרו' שו' 1-7). בתקופות של גורמי דחק היא הגיבה בהתכנסות או כעס, כאשר עצם החיים של ארבע נפשות בחדר אחד, במצב כלכלי קשה, היחסים המעורערים עם אמה ואחיה, יחסיה הבעייתיים עם בעלה, כל אלה - הינם גורמי דחק (עמ' 343 לפרו' שו' 12-18).

 

110.        על פי הראיות שהובאו, הנאשמת שירתה שירות צבאי מלא. היא אמנם החליפה מספר תפקידים, לבקשתה, ואף ביקרה אצל הקב"ן, לטענתה, אך סיימה את שירותה הצבאי באופן מלא.

עוד עולה כי הנאשמת עבדה במשך כשנה כפקחית בעיריית רעננה, שם הכירה את עמוס. בהמשך, עבדה בעבודות שונות ומזדמנות כגון: מטפלת בקשישים, סייעת בגן ילדים, עבודות ניקיון. הנאשמת העידה שהיה לה סיפוק רב מעבודה עם הקשישים (עמ' 357 לפרו' שו' 5). אף בספטמבר 2010 ובמשך יומיים בסוף אוקטובר 2010, עבדה כסייעת ממלאת מקום בגן בו עמוס עבד והיא תפקדה כראוי.

הנאשמת למדה רפלקסולוגיה במכללת תל חי ואף לימודי מחשב אותם נאלצה להפסיק לקראת סוף הקורס בשל הריונה עם נטלי.

 

111.        הנאשמת קיימה מערכות יחסים, כאשר עם עמוס קיימה מערכת משמעותית וממושכת. היא תיארה את האהבה הגדולה שבינה לבין עמוס, כיצד נרקמו היחסים ביניהם בשנת 1995 בעודו נשוי ואב לילדים, כיצד היחסים הפכו משמעותיים עד שלבסוף, לאחר שהתגרש מאשתו, נישאו השניים.

25

היא היתה בקשר טוב עם ילדיו של עמוס מנישואיו הקודמים, בעיקר הצעירים (עמ' 289 לפרו'). יחד עם זאת בעדותה ציינה הנאשמת כי בשנה שקדמה לרצח, עמוס היה מגיע מאוחר הביתה, הוא נהג ללכת לילדיו, לעיתים לא חזר הביתה, וזה השפיע עליה משום שרצתה שעמוס יהיה איתה וחסרה היתה לה השותפות (עמ' 273 לפרו').

 

112.        גם עמוס תיאר את האהבה ביניהם והיחס הטוב שהרעיפה על ילדיו (עמ' 123 לפרו'). עמוס הגדיר את יחסיהם כזוגיות מהממת באמרה שהוגשה בהסכמה (ת/66). באותה אמרה הגדיר את הנאשמת כאשה רגילה, עם מצבי רוח משתנים כמו כל אשה אחרת, אשר לא אושפזה מעולם רק השתתפה בשיחות בשלוותה (ר' גם עמ' 125 לפרו').

אף במהלך שנת 2010, הנאשמת נהגה להגיע למקום עבודתו של עמוס, השניים היו יושבים יחד, צוחקים, מדברים ואוכלים (עמ' 125 לפרו').

 

113.        באשר לתפקודה של הנאשמת כאם לבנותיה, עמוס הגדירה באופן כללי כ"יחסה לבנות - 10" (ת/66 שו' 121). העיד כיצד ביקשה לגדל את בנותיה בבית עד גיל 3-4 כנהוג בחברת המוצא שלה. היא קילחה את בנותיה מידי יום והמקלחת היתה "כמו מסיבה", היא דאגה לניקיון ברמה גבוהה, ניקיון אישי, כביסות ועוד (עמ' 124 לפרו'). עמוס תיאר כיצד הנאשמת "תקתקה" את הבנות, תיאר את השמחה כשנטלי ז"ל עלתה לכיתה א'.

 

114.        גם הגננת של נטלי ורוני ז"ל , הגב' רונית ביגל, העידה על תפקודה של הנאשמת כאם. היא תיארה אותה כאם אוהבת, מחזקת, מתעניינת בקורה בגן, שואלת על בנותיה, מסתכלת במגרות של הבנות. העדה אישרה שהילדות היו נקיות, מטופחות ומסודרות (עמ' 113-115 לפרו').

 

115.        מחנכת הכיתה של נטלי ז"ל, בחודשים הספורים שקדמו לרצח, תיארה כיצד נטלי ז"ל הגיעה תמיד מסודרת, עם תלבושת אחידה, ספרים ומביאה אוכל (עמ' 119 לפרו').

 

116.        אכן אין חולק כי הילדות החסירו מהמסגרות החינוכיות מעבר למקובל וזאת לאור הקושי של הנאשמת להיפרד מהן והקושי בהתארגנות וקימה בבוקר כדי לשלוח אותן. ואולם גם העובדות הסוציאליות שביקשו להעביר את העניין לועדה, ציינו כי פיסית הבנות טופלו ולא היה חשש לסיכון פיסי אלא אך מבחינה רגשית התפתחותית.

 

117.        יחד עם זאת היו תקופות שהנאשמת לא תפקדה כראוי, לא נתנה אוכל חם לבנות, נשארה במיטתה שעות רבות ועמוס הביע בפני שירות הרווחה תסכול מכך (עמ' 91, 94-96 לפרו').

26

גם מהתיעוד של גורמי הרווחה עולה כי הנאשמת בתקופות מסוימות סבלה ממצבי רוח ירודים, הייתה נשארת במיטה והבנות לא יצאו מהבית, לא תמיד הכינה אוכל לבנות, הייתה בחרדה ודיכאון ותיארה שהדבר נובע מהחובות הרבים ומהעדר תמיכה כלכלית. רשויות הרווחה אף פנו לד"ר לוריא המטפל בנאשמת בשלוותה כדי לקבל דיווח על מצבה הנפשי הנוכחי (1.4.2000), נוכח תנודתיות רבה במצב הנפשי וקשיי תפקוד בתקופות מסוימות.

 

118.        הנאשמת העידה כי הלכה לטיפול בשלוותה כאשר לא חשה בטוב, ועשתה זאת ברגל, באופניים או עם עמוס (עמ' 375 לפרו' שו' 21). ודוק! ביקורה האחרון של הנאשמת בשלוותה הינו מחודש נובמבר 2009, קרי כשנה לפני הרצח.

הנאשמת אף העידה כי הפסיקה ליטול את הכדורים ביולי 2010 אך נטלה אותם לסירוגין כשעמוס הזכיר לה, וכי הפסיקה ליטול אותם כי הרגישה טוב (עמ' 274 לפרו').

 

119.        במהלך שמיעת הראיות הוצגו הודעות של אנשים שונים (שכנים, בתו של עמוס, אחיה של הנאשמת, גרושתו של עמוס), המתארים את הנאשמת: כ"לא בסדר"; כמי שמתפרצת בצעקות בבית; בעלת התנהגות לא יציבה; נכנסת למצבי רוח פעם צוחקת פעם בוכה; משפחה עם בעיות נפשיות. "היא לוקחת כדורים ולא בסדר", נכנסת לתקופות של דיכאונות ומזניחה הכל; "הרבה זמן סובלת ממצב נפשי מעורער".

ואולם מדובר בעיקר בתיאורים פשטניים שאינם מעידים על אופן תפקודה של הנאשמת, פרט לנושא אי שליחת הבנות למסגרות החינוך. בנוסף, התיאורים שמסרו אינם מעידים דווקא על קיומה של הפרעה נפשית חמורה, אלא על כך שסבלה מהפרעות נפשיות אחרות.

 

120.        לפיכך, אף שתפקודה של הנאשמת לאורך חייה לא היה תמיד תקין בכל תחומי החיים, הרי לא מדובר בעוצמה ובתקופה ממושכת המתיישבים עם הפרעה נפשית חמורה. מה עוד שהליקויים בתפקוד מתיישבים עם ההפרעות שאובחנו אצלה בשילוב המצב המשפחתי הקשה.

 

התנהלות הנאשמת עובר לאירועי הרצח

 

121.        הנאשמת הגדירה את מצבה בחדשים שלפני אירועי הרצח כקטסטרופה (עמ' 351 לפרו'). הנאשמת ציינה כי לא ידעה מי היא בכלל וכי היתה תלושה לגמרי.

גם ד"ר אור מציין בעדותו כי תפקודה בימים שקדמו לרצח היה רע מאד (עמ' 433 לפרו'). ואולם בחינת הראיות ביחס לימים הספורים שקדמו לרצח, מראה כי מצבה של הנאשמת לא היה כזה, ולתפקודה בימים אלה יש משקל וחשיבות לצורך הכרעה בשאלת מצבה הנפשי בעת אירועי הרצח.

יצוין כבר עתה כי בסיכומי ההגנה לא הייתה התייחסות לתפקודה והתנהגותה של הנאשמת בימים הספורים שקדמו לרצח ואף לא ביום הרצח ובמהלך הרצח עצמו.

 

27

122.        כך ביום א' 7/11/10-שלושה ימים לפני הרצח (שארע ביום ד'), הגיעה העובדת הסוציאלית שירלי לוין בשעה 14:00 לבית הנאשמת לאחר שנטלי ז"ל לא הגיעה למועדונית. רוני ז"ל היתה במועדונית ואילו נטלי ז"ל היתה עם הנאשמת בבית. העובדת הסוציאלית תיארה בהודעתה שהנאשמת עמדה על כך שבתה תאכל את ארוחת הצהריים שהיא הכינה לה. הנאשמת הסבירה שנטלי ז"ל לא רוצה ללכת למועדונית וכי היא יכולה לספק לה את צרכיה, לבלות איתה, להכין לה צהריים, לשבת על שיעורי בית וכו' (ת/48). בהמשך נטלי אמרה לעדה שאכן היא לא רוצה ללכת למועדונית אלא להישאר עם אמה, והיא התרפקה עליה והנאשמת קיבלה את זה. העו"ס התרשמה מביקור זה לחיוב: "יצאתי משם בהרגשה טובה מיכל דיברה לענין, אפילו דיווחתי ליסכה על ביקור הבית" (ת/48 שו' 54).

 

123.        ביום ב' - 8/11/10, יצאה הנאשמת יחד עם נטלי ז"ל, בהתנדבות, לטיול לירושלים כהורה מלווה. בעדותו ציין ד"ר אור כי הנאשמת לא תפקדה היטב בטיול, שכן שכחה להביא כובע לבתה, התרגזה על המורים וההורים וישבה עם בתה רוב הזמן (עמ' 386 לפרו').

ואולם, מעדותה של המחנכת לא עולה התנהגות חריגה. אמנם הנאשמת שכחה להביא כובע לבתה, ביקשה שהאוטובוס ימתין לה או יעבור דרכה, אך משהמחנכת סירבה לכך והציעה את כובעה לנטלי ז"ל, בא הדבר על מקומו (עמ' 118).

עוד עולה מעדותה כי נטלי ז"ל היתה צמודה לאמה וכי הן התעכבו יותר מאחרים בשירותים אך משהעירה על כך לנאשמת, לא חזר הדבר על עצמו.

הנאשמת העידה בבית המשפט כי ההורים מאד סנובים בבית הספר אך היא עצמה ידעה איך להתמודד וניסתה לגונן על בתה שלא תרגיש מושפלת או מפוחדת. הנאשמת תיארה כי דיברה עם כמה אימהות נחמדות למרות שהרגישה "אאוטסיידרית" (עמ' 278 לפרו').

עוד עולה מעדותה כי דאגה מבעוד מועד לכך שביום הטיול מישהו ישמור על רוני (עמ' 295 לפרו').

 

124.        ביום ג' - 9/11/10 יום לפני הרצח, הנאשמת מתקשרת בשעה 07:15 למחנכת על מנת להודיע שנטלי ז"ל לא תגיע לבית הספר כי היא עייפה לאחר הטיול. כך עושה הנאשמת, באופן שקול ואחראי ביותר, ובשונה מהרגלה, לפיו לא שולחת את הבנות למסגרת החינוכית מבלי להודיע על כך (עמ' 352 לפרו').

 

125.        ביום ג' בערב, לאחר שנודע לעמוס שהנאשמת שוב לא שלחה את הבנות למסגרות החינוכיות, הוא כעס מאד. לפי עדותו אמר עמוס לנאשמת באותו ערב "... אני הולך לאחותך, אם את לא מפסיקה עם כל המשחקים הללו על חשבון הקטנות, אנו מתגרשים" (עמ' 127 לפרו'). עמוס הסביר כי לא באמת התכוון לכך אך "אמרתי אולי זה ישפיע עליה". בתגובה אמרה לו הנאשמת "לא כדאי לך" (עמ' 128 לפרו').

לאחר מכן יצא מהבית, חזר מאוחר וכשיצא בבוקר יום ד' לעבודה (יום הרצח) כולם עוד ישנו.

 

28

126.        בהתחשב במתואר לעיל ביחס להתנהגות הנאשמת, ניתן לומר כי בימים הספורים שקדמו לרצח תפקודה היה אף תקין יותר מתפקודה הרגיל.

 

התנהלות הנאשמת ביום הרצח

 

127.        התנהגות הנאשמת ביום הרצח חשובה לצורך בחינת יכולת השיפוט שלה ויכולתה לשלוט על מעשיה. כאמור ההגנה בסיכומיה כלל לא התייחסה לכך.

מעשיה ביום זה נלמדים מעדותה, מהודעותיהם של דני ומעמוס.

לפי דברי הנאשמת, היא ניסתה להתאבד בבוקרו של יום ד' באמצעות חגורה על צווארה. הנאשמת ציינה כי גם בעבר ניסתה להתאבד עם חגורה אך לא הצליחה אף פעם (עמ' 363 לפרו'). כמו כן ציינה כי הייתה לה מחשבה בראש לקפוץ מהחלון אך היא "מתה מפחד. זה 3-4 קומות" (עמ' 364 לפרו').

עוד מציינת הנאשמת בפני ד"ר אור (ע/5 עמ' 16), כי את ניסיון ההתאבדות עשתה מאחורי הארון משום שלא רצתה שהבנות יראו אותה (עמ' 364 לפרו').

לאחר שניסיון ההתאבדות לא צלח, הנאשמת מעשנת סיגריה ונרגעת. בבית המשפט הסבירה כי עישנה בחדר ולא במרפסת כי לא רצתה להשאיר את הבנות לבד.

 

128.        התנהגותה של הנאשמת, לפי תיאורה שלה, מלמדת כי היא מבינה בדיוק את מעשיה, מסתתרת כדי שבנותיה לא יראוה, חשה פחד מקפיצה מקומה גבוהה ויודעת שבעבר ניסיונה להתאבד עם חגורה לא צלח. הנאשמת יודעת שאם תצא למרפסת לעשן הבנות ישארו לבד בחדר ולכן בוחרת לעשן בחדר. מדובר בסימנים נוספים המחזקים את המסקנה כי בעת הרצח שהתרחש באותו בוקר לא נפגעו יכולת השיפוט והשליטה העצמית של הנאשמת, בוודאי לא במידה ניכרת כנדרש להפעלת סעיף 300א(א) לחוק.

 

129.        ביחס למהלך הרצח עצמו- לראשונה בבית המשפט, בעדותה הראשונה, תיארה הנאשמת כי ישות כלשהי, שטן, שידעה אף לתארה בצבע וצורה, הכריחה אותה לרצוח את בנותיה (עמ' 279 לפרו'). על גרסה זו חזרה גם בפני ד"ר אור בפגישה הראשונה, שם גם תיארה סימפטומים של הזיות שמיעה וראיה.

ד"ר אור מציין בחוות דעתו כי המניע הפסיכוטי לא אמין וכי היא ניסתה לפברק סימפטומים של הזיות. ד"ר אור סבור שמישהו בכלא עזר לה להמציא את הסיפור (עמ' 425 לפרו').

 

130.        יחד עם זאת אפילו בתיאור האירוע כתגובה לדרישות השטן, מתארת הנאשמת התנהגות המלמדת על הבנה ובחירה.

כך לפי גרסתה זו, היא לא רצתה לרצוח את הבנות והתחננה לשטן שיניח לה, היא ניסתה להתאבד ולא הצליחה, היא ביקשה מהשטן שייקח את החיים שלה ולא של הבנות, אך הוא הכריח אותה לעשות זאת (עמ' 279-281 לפרו').

29

הנאשמת היא שבחרה את אופן הרצח, בחניקה, בגרב, קודם את רוני ז"ל ורק אח"כ את נטלי ז"ל (עמ' 369-370 לפרו').

 

131.        בעדותה השניה בבית המשפט, חרף התרשמותו של ד"ר אור, הנאשמת לא חוזרת בה מגרסת הישות הרוחנית-השטן שכפה עליה את המעשה. היא מציינת שכעת יש לה "בלק אאוט טוטלי" לגבי יום הרצח, אך אם העידה כך בפעם הקודמת, זו אמת (עמ' 365 לפרו').

עובדה זו כשלעצמה מקשה על קבלת עמדת ההגנה. הנאשמת עצמה, בעדותה השניה מאשרת שוב את גרסת השטן שנמצאה לא אמינה ונובעת ממניפולציה אף לפי שיטתו של מומחה ההגנה. הנאשמת אמנם מנסה בכל מאודה להתחמק ממתן תשובות לגבי השטן אך לא מכחישה את קיומו ואף מגדילה לעשות שראתה גם בכלא "את הלילית וזו לא המצאה" (עמ' 367 לפרו').

 

132.        הנאשמת מתארת כי לפני שרצחה את בנותיה, כשחשה בנוכחות השטן והרגישה רע צעקה כל הבוקר בפחד, בהיסטריה לדני, יצאה מהחדר וניסתה למצוא את דני שיעזור לה (עמ' 303-305). בשחזור תיארה שיצאה לחדרו של דני אך לא מצאה אותו שם ולא היה אף אחד בדירה. הנאשמת מציינת כי אינה חושבת שדני היה במהלך כל הבוקר בדירה (עמ' 304 לפרו').

 

133.        ואולם, הודעתו של דני הוגשה בהסכמה תחת חקירתו, והוא מסר כי היה כל הבוקר בבית, וכי בסביבות השעה 11:00 היא פתחה את דלת חדרו, ראתה אותו וסגרה את הדלת. דני ציין שלא שמע צעקות אלא שמע דיבורים של הנאשמת והילדות (ת/81א').

זאת ועוד, במענה לכתב האישום הודתה הנאשמת בסעיף 8 לעובדות כתב האישום, לפיהן דני נותר בדירה באותו יום.

 

134.        בבוקרו של יום הרצח, בניגוד להרגלה, הנאשמת לא התקשרה לעמוס ולא ענתה לשיחות הרבות שחייג לטלפון שלה, 7 שיחות כעולה מפלט השיחות (ת/46). לנאשמת לא היה הסבר ממשי מדוע לא התקשרה לנאשם כהרגלה ומדוע לא ענתה לשיחות כה רבות. היא השיבה "לא ידעתי בכלל איפה הטלפון נמצא, אולי הטלפון היה על שקט" (עמ' 361 לפרו'). ואולם לאחר ביצוע הרצח, בשעה 13:10 התקשרה הנאשמת מהטלפון שלה לעמוס ליידע אותו שחנקה את הבנות למוות.

 

30

135.        התנהגותה של הנאשמת במהלך הרצח אינה אימפולסיבית או רגעית. מדובר באירוע שאינו קצר וכולל מספר שלבים הנלמדים מדבריה שלה במהלך החקירה: הנאשמת נועלת את דלת החדר בעזרת המפתח שהיה ברשותה, כך שאין יוצא ואין בא לחדר ללא שליטתה; הנאשמת מוציאה גרב ממגירה וחונקת באמצעותה את רוני ז"ל המתנגדת לה ואף שורטת אותה; נטלי ז"ל, העדה למעשים, מבקשת לעשות פיפי אך הנאשמת לא מאפשרת לה זאת והיא מטילה את מימיה במיטה; לפי השחזור שביצעה, לאחר הרצח של רוני ז"ל, הנאשמת יוצאת מהחדר, מסתובבת בדירה, פותחת את דלת חדרו של דני וחוזרת לחדרה; הנאשמת חונקת באופן דומה את נטלי חרף התנגדותה; מיד לאחר מכן היא משכיבה את שתי הבנות זו לצד זו במיטתה, ומכסה אותן בסדין עד ראשן.

 

136.        עיננו הרואות, כי התנהגות הנאשמת במהלך הרצח, כפי שתוארה בחקירותיה ובשחזור, מלמדת על כך שהיא ידעה את שעשתה, שלטה במעשיה ולא ניתן לומר שהיתה פגיעה ניכרת ביכולת שיפוטה ושליטתה העצמית.

אין בגרסתה של הנאשמת לפיה השטן הורה לה להרוג את בנותיה כדי להרים את הנטל המוטל עליה. ראשית, מדובר בגרסה כבושה והיא לא אמינה אף על מומחה ההגנה. שנית, אף לפי גרסה זו, כפי שפורט לעיל, הנאשמת הבינה את הדרישה להרוג את בנותיה, לא רצתה בכך, התחננה שלא לעשות כן. היא זו שבחרה את אופן הריגת הבנות, האמצעי, סדר ההריגה וכיו"ב.

 

התנהלות הנאשמת בסמוך לאחר הרצח

 

137.        על פי חוות דעתו של ד"ר זייצב שהוגשו בהסכמה ללא חקירתו, מותה של רוני התרחש בין השעות 9:30-11:30 ומותה של נטלי בין השעות 8:45-10:45. לאור פלט שיחות הטלפון והודעתו של דני שהוגשו בהסכמה, יש לצמצם את השעות, שכן בשעה 9:42 שמע את הבנות והנאשמת מדברות בחדרן.

 

138.        בסמוך לשעה 11:00 (לפי הודעתו של דני ככל הנראה בסמוך לאחר חניקת הבנות, בהסתמך על דבריה בשחזור ת/34ג' ובשילוב עם שעת המוות המשוערת, או לכל המוקדם לאחר רציחתה של רוני, כפי שטענה הנאשמת בחקירתה)- פותחת הנאשמת את דלת חדרו, רואה אותו, סוגרת את הדלת וחוזרת לחדרה. משלב זה עד שעמוס מתקשר לדני כשנודע לו מהנאשמת על מעשיה - דני נמצא בדירה אך לא שומע דבר.

קרי, הנאשמת לא קוראת לעזרה, לא מנסה להציל את בנותיה באופן כלשהו.

 

139.        בשעה 13:10 הנאשמת מתקשרת לעמוס, אומרת לו לבוא מהר הביתה ומסבירה שחנקה את הבנות. עמוס ציין בהודעתו שהנאשמת דיברה בקור רוח וחזרה מספר פעמים על המשפט שחנקה את בנותיה (ת/66 שו' 88-90).

מכל מקום דבריה לעמוס, לפיהם חנקה את הבנות למוות, מלמדים כי ידעה והבינה היטב את שעשתה, בניגוד להתנהגותה המגמתית והמניפולטיבית בהמשך, לפיה אינה זוכרת כלל את שהיה.

בהמשך, הנאשמת מתקשרת למשרדה של אחותה, מדברת עם המזכירה בבכי וצרחות, ומבקשת שתמסור לאחותה, באופן לא ברור לגמרי, על מות הבנות (ת/76).

 

31

140.        סמוך לאחר הרצח, בשעה 13:30, כשהגיעו השוטרים לזירה ובה נכחו הנאשמת ודני, הנאשמת ידעה לומר לשוטרים שאין לדני קשר לאירוע- התנהגות המלמדת היטב על מצבה והבנתה מי אחראי למעשי הרצח.

כך כתב רפ"ק בן שטרית: "היא אמרה לנו שהיא לקחה לבנות את החיים וניסתה להתאבד והתקשרה לעמוס בעלה ואמרה לו על כך, בנוסף טענה כי נכנס בה שטן וכי אחיה היה בבית ולא שמע כלום ממה שקרה" (ת/21).

לא בכדי העיד רפ"ק בן שטרית, שהתרשמותו הייתה שהיא ידעה היטב מה היא אומרת, מה היא ביצעה ומדוע הרחיקה את אחיה שעל פניו היה בבחינת חשוד בעיני המשטרה, כמי שנמצא בזירה ואף נעצר (עמ' 69 לפרו').

 

141.        ניסיון התאבדותה לאחר הרצח באמצעות אקדחו של עמוס אינו ממשי ורציני. הנאשמת כלל לא הוציאה את האקדח מנרתיקו ואינה יודעת לירות באקדח (עמ' 365 לפרו'). מדובר בניסיון התאבדות שאינו אמיתי בדומה לגרסתה לפיה ניסתה להתאבד באמצעות חגורה עובר לחניקת הבנות.

 

142.        עוד בזירה, זמן קצר לאחר הרצח, כבר מוסרת הנאשמת: "הרגשתי שנכנסתי בי שטן, לא ראיתי כלום... זו היתה אי שפיות זמנית" (ת/20, ת/21). על משפט זה של אי שפיות זמנית היא חוזרת בהמשך חקירותיה וגם בבדיקות הפסיכיאטריות. ניכר כי הנאשמת הכינה מראש תשובתה זו ודאגה לחזור עליה פעמים רבות.

 

התנהלות הנאשמת בחקירות

 

143.        במהלך חקירותיה במשטרה היתה הנאשמת מגמתית, מניפולטיבית, עם זיכרון סלקטיבי. למרות דבריה הברורים לעמוס כי חנקה את בנותיהם למוות, הרי במהלך החקירות השיבה שאינה זוכרת מה קרה, אינה יודעת איפה הבנות (ת/11א), אינה יודעת מדוע עצורה (ת/6), לא נכון שהיא רצחה את הבנות, אח"כ מודה שהיא רצחה אותן אך לא תכננה זאת, היתה באי שפיות זמנית (ת/12א), עשתה את המעשה, לא במודע, לא זוכרת אפילו שעשתה זאת (ת/12א).

 

144.        בשחזור הראשון ביום הרצח, הנאשמת מתיישבת על הרצפה ומסרבת ללכת לחדר בו אירע הרצח. כעבור כ- 10 דקות כשנכנסת לחדר, היא נופלת על הרצפה, מראים לה תמונה של בתה והיא מפילה את התמונה, מסבירה שעשתה זאת לא מרוע לב אלא מ"אישיות". כשנשאלת אם השתמשה במשהו לצורך ביצוע הרצח אומרת שעם היד ולא זוכרת אם היה אמצעי נוסף.

 

32

145.        המשך חקירותיה במשטרה נעשה רק ביום 22/11/10, לאחר שהייתה בהסתכלות ונמצאה כשירה לעמוד לדין ולמעצר. הנאשמת מציינת שראתה חללית בכלא, שמשהו השתבש לה בראש ואינה יודעת מדוע עשתה את המעשה. "הייתי בן אדם נורמלי לחלוטין פתאום משהו השתבש לי במוח.. אז אתם אומרים שאני כשירה לדין ואני יהיה בכלא כל החיים שלי" (ת/15 עמ' 5).

לאחר שהנאשמת קוראת את האמרה שנגבתה ממנה מציינת: "זה לא גרימת מוות בכוונה תחילה.. וגם לא היתה לי כוונה לרצוח אותם".

 

146.        בחקירתה ביום 25/11/10, הנאשמת מתעסקת מאד בגורלה: היא תשב שנים רבות בכלא, אף אחד לא יסלח לה, מתעניינת בסעיף החוק בו היא מואשמת. בהמשך מציינת שחנקה קודם את רוני ואח"כ את נטלי, בוכה ומציינת שאינה יודעת מדוע עשתה זאת. כשנשאלת איך חנקה את רוני, היא מבקשת לצאת החוצה ואח"כ מספרת שחנקה אותה עם גרב על הצוואר ובהמשך משיבה שאולי החניקה של נטלי היתה גם עם הגרב (ת/25).

 

147.        בחקירתה הבאה, ביום 2/12/10, הנאשמת מסרבת להיכנס לחדר החקירות, שותקת ולא משתפת פעולה, צועקת שיעזבוה במנוחה ואומרת מספר פעמים שלא עשתה זאת בכוונה תחילה (ת/31).

לאחר החקירה, מצליח רפ"ק רפי סעדון לשכנע את הנאשמת לבצע שחזור כדי שיבינו את גרסתה.

 

148.        בשחזור השני, הנאשמת מדגימה את החניקה על בובה, עם גרב שלדבריה היתה כחולה. בתגובה לחניקתה של רוני, נטלי בכתה. אחרי חניקת רוני הנאשמת יצאה מהחדר וחיפשה את דני אך לא ראתה אותו, היא חזרה לחדר, נטלי היתה צריכה פיפי "כשלקחתי את החיים שלה הייתה עם פיפי". אחרי שחנקה את שתיהן הניחה אותן אחת ליד השניה במיטתה (ת/34).

 

 

 

149.        השוטרים תיארו את התרשמותם מהנאשמת ומהתנהלותה בחקירות, התרשמות אשר תואמת לחלוטין את הנראה ונשמע בתיעוד החקירות כמו גם במהלך עדותה בבית המשפט.

כך, תיארה רס"ר דנה גמזו: "היתה מניפולטיביות מסוימת בתשובותיה, לפי התרשמותי היו מבטים לסירוגין שהתפקיד שלה היה לבחון תגובות שלנו, ראינו דוגמא בולטת בהובלה והצבעה ראשונה, של התמוטטות לפני שמתחילים את ההובלה... היא מפוקסת ומקשיבה, במהלך ההובלה והצבעה סערת רגשות שאני לא ממעיטה בערכה, אך זה היה מאד מכוון על פניו, ובסיום שוב עונה לשאלות, יושבת ומקשיבה... התרשמנו לא פעם שהיו מניפולציות של אני רוצה סיגריה, כהתניה מסוימת, לעלות לקבר ולדבר עם עמוס, כל מיני התניות שהשאירו את הרושם שיש הגיון וחשיבה מאחורי" (עמ' 50 לפרו').

33

 

150.        עוד העידה השוטרת כיצד הנאשמת התעניינה אם הנושא נמצא בחדשות (עמ' 46 לפרו'), ושהזיכרון שלה ביחס לאירוע היה סלקטיבי, בפרט שביום האירוע התקשרה לעמוס התוודתה שחנקה את הבנות וכן בפני השוטרים שהגיעו לדירה (עמ' 58 לפרו').

 

151.        גם רפ"ק שלומי בן שטרית תיאר את התנהלותה באופן דומה: "כשהיא רצתה להעביר מסרים מסוימים היא העבירה בצורה ברורה ולאחר מכן אחרי שדיברה ונפתחה קצת היא נסוגה לאחור ואמרה אני באי שפיות זמנית... כל פעם נחשפה... הלכה לכיוון ההודאה כל פעם דאגה להזכיר לנו שיש את זה ברקע, אני משאירה לעצמי טענת הגנה..." (עמ' 70 לפרו').

 

152.        החוקרים העידו, כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי בצפיה בתיעוד, כי הנאשמת היתה מגמתית ומחושבת בתגובותיה, תשובותיה והתנהגותה. כך, לדברי רפ"ק בן שטרית: "כשהיא רצתה להעביר מסרים היא אמרה זאת בצורה ברורה, כשהיא רצתה לגמגם גמגמה, היא שלטה יפה מאד במה שהיא רצתה. זה מה שהבנתי" (עמ' 73 לפרו').

עוד העיד פקד וקנין כי במהלך השחזור היא כשלה באופן מכוון ובשום סיטואציה לא התעלפה (עמ' 174 לפרו'), באופן מובן היא רצתה לשבת ולנוח על הרצפה כשחזרה למקום בו רצחה את בנותיה.

 

 

153.        גם החוקר רפי סעדון ציין כי תשובותיה של הנאשמת היו די חמקניות: "היא ידעה להסביר דברים שאירעו לפני המקרה, דברים שאירעו לאחר המקרה ודברים שאינם רלוונטיים למקרה, ומגיעים למקרה עצמו בו כל פעם נותנת התייחסות אחרת, לא זוכרת, ראיתי את השטן מולי..." (עמ' 179 לפרו').

 

התנהלות הנאשמת בבדיקות הפסיכיאטריות

 

154.        גם במהלך הבדיקות הפסיכיאטריות נראית מגמתה של הנאשמת שלא לזכור את האירועים ולהחמיר את מצבה הנפשי עובר למעשי הרצח ולאחריו, כל זאת הגם שידעה לספר לעמוס ולחוקרים כי חנקה את הבנות.

בבדיקתה הראשונה ביום הרצח בשעה 2:45, השיבה שאינה זוכרת את האירועים באותו יום, הייתה ב"אי שפיות זמנית", בשבועות האחרונים סבלה מדיכאון, ראתה שחור בעיניים, סובלת כל הזמן. עם זאת ידעה לספר שהיו מריבות עם בעלה והוא עזב את הבית ערב קודם ואינה יודעת היכן הוא מאז (ת/90א + ת/90ב).

 

34

155.        בבדיקתה הבאה ביום 14/11/10, שיתוף הפעולה שלה היה חלקי, מסרה שזמן רב עוקבים אחריה באופן רוחני, שומעת רעשים באוזניים כמו "פו".

 

156.        בתום ההסתכלות בין התאריכים 15-19/11/10, מצוין שוב ששיתוף הפעולה חלקי, קיימת מגמתיות בתשובותיה הקשורות לריכוז תפיסה, לזיכרון ולהליך המשפטי. היא עונה "לא זוכרת" גם על אירועי חיים מכוננים (מי גר בבית), אך כשלוחצים עליה עונה באופן ברור. מתקשה לחשב תרגיל אולם תרגיל אחר ברמת קושי דומה נפתר בקלות.

 

157.        בבדיקות נוספות ביום 9/2/11, שיתפה פעולה, סיפרה שבתקופה שקדמה לרצח חשה מחנק בשל הבעיות והחובות, כעסה על בעלה שלא ישן בבית לעיתים קרובות וחשבה שגם בלילה שקדם לרצח לא ישן בבית. ניסתה לחנוק עצמה ביום הרצח עם חגורה אך לא הצליחה. כשנשאלה אם רצתה לסיים את החיים של שלושתן בתחילה הנהנה לחיוב וכשנשאלה שוב השיבה בשלילה.

 

158.        בבדיקה ביום 21/2/11, הרגישה כעס כלפי כולם, לרבות בעלה וציינה שלא מבינה מדוע ביצעה את המעשה.

 

159.        בדיקותיה על ידי ד"ר אור פורטו בהרחבה, בחלקן תיארה את השטן שכפה עליה את רצח הבנות ותיארה הזיות שמיעה וראיה.

כזכור, אף ד"ר אור התרשם לפחות משתי בדיקותיה הראשונות, כי התנהגותה הייתה מניפולטיבית, שיתוף הפעולה חלקי ותיארה סימפטומים פסיכוטיים לא אמינים.

בבדיקתה השניה סיפרה כי לפעמים שומעת את השטן בכלא ואמרה שאינה זוכרת את אירוע הרצח ולא מוכנה לשתף פעולה בשיחה אודותיו.

גם בבדיקתה השלישית אינה זוכרת את שארע.

 

התנהלות הנאשמת בבית המשפט

 

160.        באופן דומה להתנהלותה בחקירות, הנאשמת הייתה מגמתית ומניפולטיבית גם בזמן העדתה בבית המשפט. היא הקפידה בשתי הפעמים בהן העידה לדבר בלחש כשדיברה על אירוע הרצח, אך לעומת זאת בנושאים אחרים, גם אם נאמרו מיד בסמוך, דיברה בקול רם ובכעס.

 

35

161.        בעדותה הראשונה ביוני 2012, בחקירתה הראשית מוסרת לראשונה גרסה מפורטת ומלאה אודות השטן, דמותו, מראהו והתקשורת עמו ביום האירוע ודרישתו שתהרוג את הבנות (כפי שפורט לעיל). היא מתארת את ניסיון ההתאבדות בחניקה באמצעות חגורה, וכן כי התעללו בה פיסית ונפשית במהלך החקירות ופורצת בבכי. הנאשמת אף מספרת שגם בכלא סוהרת ואסירות הבחינו באותה דמות שטן, אשר נראתה במצלמות במשל"ט (עמ' 297 לפרו').

כאשר נשאלת הנאשמת על האופן בו חנקה את הבנות, היא משיבה שאינה זוכרת, כל זאת למרות ששחזרה והדגימה זאת בעבר (עמ' 302).

 

162.        גרסתה של הנאשמת אשר נמסרה בפירוט אודות השטן, לראשונה בבית המשפט, הינה כבושה, אינה אמינה ואף נמצאה ככזו גם ע"י מומחה ההגנה.

ודוק. עד לחקירתה הראשית כפרה הנאשמת בכך שהיא זו שהרגה את הבנות ונטען כנגד קבילות אמרותיה בהן הודתה ברציחתן.

 

163.        בעדותה השניה ב- 4/2013, ציינה הנאשמת שאינה זוכרת דבר מיום הרצח, יש לה "בלאק אאוט", כל זאת לאחר שבעדותה הראשונה מסרה תיאור מפורט ומלא על התנהלותה מול השטן!

במהלך עדות זו ציינה אמנם שאינה זוכרת שהיה שטן בחדר ביום האירוע, אך מיד כשהתובעת מזכירה לה זאת, נזכרת בו, מתארת שנתן לה סימן לא להתאבד, היא שמעה והרגישה את השטן אך לא ראתה אותו והתיאור שמסרה בעדותה הקודמת היה מדמיונה. הנאשמת אמרה: "מה שחוויתי חוויתי ואני מאמינה במה שחוויתי וסיפרתי את מה שחוויתי ואני הולכת עם זה עד הסוף ואני לא משקרת ואני אמיתית ואני הולכת עם זה עד הסוף ואני לא משקרת... אני לא רוצה להיכנס לזה למה זה הולך לסבך לי את המוח ויש לי כבר ככה בעיות פסיכיאטריות בכלא" (עמ' 367 לפרו').

 

164.        כשהתובעת מבקשת לברר פרטים נוספים על ההתנהלות מול השטן הנאשמת משיבה: "מה אני אכנס עכשיו לדברים רוחניים? ביהמ"ש לא יאמין למה שאני אומרת אז למה להיכנס לזה? אני לא רוצה להיכנס לזה, אני מצטערת" (עמ' 366 לפרו'). ובאופן נחרץ, מופגן ומגמתי העידה: "נצא מנקודת הנחה שהיום יש לי בלק אאוט טוטאלי..." (עמ' 365 לפרו'). עם זאת, זכרה שחיפשה ומצאה את הטלפון של עמוס כדי להתקשר אליו (עמ' 376 לפרו'). כך גם זכרה היטב את האונס שעברה בין הגילאים 3-7. זיכרון סלקטיבי כפי שהיה בחקירות ובפני הפסיכיאטרים.

 

165.        בנוגע להיותה קורבן לאונס כנטען על ידה, התביעה בסיכומיה ביקשה ללמוד מהתיאור, מהזיכרון מגיל צעיר ומסתירות שעלו בעדות הנאשמת - כי מדובר בהגזמה, מגמתיות עד שקר. ואולם, לטעמי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע אם מדובר בתיאור עובדתי או דמיוני, מומצא וכיו"ב. נכון שהנאשמת לא הייתה עקבית בתיאור הפרטים הנוגעים לאונס שעברה לטענתה, ואולם, נוכח הזמן הרב שחלף מאז האירוע הנטען אין ליתן לכך משקל.

 

36

166.        בחקירה ראשית תיארה הנאשמת את התקופה שקדמה לרצח, וטענה שהייתה במצב "קטסטרופה... לא ידעתי בכלל מי אני, לא ידעתי מי אני בכלל כאילו הרגשתי שאני כבר לא יודעת מי אני, מי זו מיכלי... לא הרגשתי את עצמי רוחנית ופיסית, במיוחד רוחנית... הייתי תלושה לגמרי" (עמ' 352 לפרו'). יחד עם זאת לא הייתה לה תשובה מדוע לא הלכה לטיפולים אם הרגישה כך (עמ' 374 לפרו'). תיאור זה אינו מתיישב עם התנהלותה ותפקודה בתקופה שקדמה לרצח, גם אם תפקודה לא היה תקין לגמרי בהתחשב מההפרעות מהן סובלת. מכל מקום, לא היה שינוי קיצוני לרעה לעומת תפקודה הרגיל, שממילא לא היה תקין, כפי שהנאשמת באופן לא אמין ומגמתי תיארה בעדות זו.

 

שקרים ואי דיוקים של הנאשמת

 

167.        בנוסף להתרשמות כי מדובר בנאשמת מניפולטיבית ומגמתית, נמצאו גם אי דיוקים ושקרים במספר נקודות.

כך, מסרה בעדותה בבית המשפט במסגרת מגמתה להחמיר את מצבה הנפשי, כי "הרבה פעמים ביקשתי שיאשפזו אותי, רציתי להתאשפז אבל הם לא ראו צורך. הייתי מבקשת שיאשפזו אותי" (עמ' 351 לפרו').

ואולם, כפי שפורט לעיל, מהתיעוד הרפואי עולה כי היא "אינה מעוניינת באשפוז מלא ואין עילה לאשפוז כפוי" (ת/86 מיום 8/2/07).

כשעומתה הנאשמת עם נתון זה, היא השיבה במניפולטיביות כי בתוך תוכה רצתה את האשפוז, גם אם אמרה את היפוכו של דבר לרופאה (עמ' 374 לפרו').

כשהתובעת אינה מרפה ממנה, הנאשמת שוב מתעשתת ומשיבה: "היום בדיעבד אני חושבת שאז רציתי להיות מאושפזת" (עמ' 375 לפרו').

 

168.        הנאשמת עומתה עם דבריה במיון בשלוותה בסמוך לאחר הרצח, לפיהם אמרה שבעלה גר איתה בבית עד אתמול, אתמול יצא ואינה יודעת היכן הוא מאז. בתגובה התרעמה הנאשמת ואמרה שזהו שקר, ושלא אמרה את הדברים. היא חזרה על כך מספר פעמים ואף מוכנה להישבע בספר התנ"ך שלא אמרה זאת (עמ' 353-354 לפרו').

כאשר עומתה הנאשמת עם כך שגם לד"ר לבן אמרה שבעלה תכנן לעזוב את הבית, לא ראתה אותו מיום שלישי ולא יודעת היכן ישן (כעולה מרשומותיה בנ/11), לאחר שהשמיצה את ד"ר לבן כמי שסילפה דברים והיתה אכזרית כלפיה, אישרה שכן אמרה זאת לד"ר לבן אך עמדה בתוקף על כך שלרופאים בשלוותה לא אמרה זאת (עמ' 354 שו' 11-19).

ברי כי לרופאים בשלוותה לא היה יכול להיות מידע כזה אלא מפי הנאשמת.

 

 

37

169.        הנאשמת מסרה גרסאות סותרות כשעומתה עם גרסתו של דני, לפיה התקשרה לאמו של תלמיד איתו עבד, סיפרה שהיה מאושפז והדבר הביא לפיטוריו. בחקירותיה, הגם שנשאלה על כך על פני עמודים שלמים, סירבה להשיב. כשעומתה עם פלט לפיו התקשרה לדורית שטרן, כל שהיה לה להשיב, מספר רב של פעמים, מי זו דורית שטרן, אך סירבה להשיב על השאלה עצמה (ת/31ג'), לפיכך היה צורך לבדוק את טענתו של דני, ולצורך כך נחקרו הגב' שטרן והוצאו פלטי שיחות רלבנטיות.

בבית המשפט חזרה בה מכפירתה, והודתה שאכן נהגה באופן "לא בסדר" והביאה לפיטוריו. כאשר עומתה עם כפירתה בכך בחקירתה במשטרה, עמדה בתוקף על כך שהודתה בפני השוטרים שעשתה כן (עמ' 286 לפרו').

ואולם אם כך היה מצב הדברים, מדוע היה צריך להוסיף ולחקור גם גורמים אחרים?! באמרתה כפי שעולה מהתמליל ת/31ג' היא מסרבת בתוקף להשיב על שאלות בנושא זה.

 

170.        עוד יש להזכיר את גרסתה לפיה צעקה כל הבוקר בפחד ובהיסטריה בחיפושים אחר דני אך הוא לא היה (ר' למשל עמ' 303 לפרו').

ואולם, אמירה זו עליה חזרה מספר פעמים, אינה מתיישבת כלל וכלל עם הודעתו של דני שהוגשה בהסכמה תחת עדותו, כפי שפורט לעיל.

 

תפקוד הנאשמת בכלא

 

171.        כפי שעולה מהראיות, מעדותה של ד"ר לבן שבדקה את התיעוד הרפואי משב"ס, ומעיון בתיעוד עצמו, מאז מעצרה מטופלת הנאשמת תרופתית בתרופות נוגדי דיכאון ומייצבי אפקט הניתנות להפרעות אישיות ולא למחלות פסיכוטיות. גם ד"ר אור מסכים כי הטיפול התרופתי שמקבלת הנאשמת בכלא יכול לשקף גם טיפול במצב של הפרעת הסתגלות עם מאפיינים דכאוניים וחרדתיים (עמ' 383 לפרו'). בכל התקופה הזו היא לא נזקקה לאשפוז פסיכיאטרי למרות האירוע החמור של מות הבנות ותוצאותיו הקשות, ולא היו החמרות משמעותיות במצבה הנפשי. כלשונה של ד"ר לבן: "הייתי מצפה שתהיה החמרה כזו אם הייתה הפרעה נפשית חמורה, הייתי מצפה שתפתח מצבים פסיכוטיים או מצבים דיכאוניים קשים, שתזדקק לאשפוז ושהתמודדותה עם כל מה שקורה סביבה, המעצר וגורמי הדחק, תהיה שונה" (עמ' 328-329 לפרו').

 

172.        ד"ר אור העיד כי הרושם שלו הינו שהבודקים בכלא סבורים שיש לה הפרעה אפקטיבית משמעותית וכי הטיפול שמקבלת העלה שאלה אם מדובר באבחנה מבדלת של הפרעה דו קוטבית (עמ' 383 לפרו').

ואולם, בתיעוד הרפואי שנאסף בכלא (ע/4) אין כל אזכור לכך. ההפך הוא הנכון, צוין בחלק גדול מהתיעוד הרפואי "ללא הפרעה אפקטיבית".

בנוסף, מהתיעוד הרפואי משב"ס עולה שהנאשמת מבקשת מספר פעמים להתאשפז בשלוותה וכי "ייתכן ומנסה לקראת דיונים בעניינה להחמיר מצבה" (ר' למשל תרשומת מיום 11/10/12).

התנהגות זו של הנאשמת, מתיישבת עם ההתרשמות ממנה בחקירות ובבית המשפט כפי שצוינה לעיל.

38

אשר על כן, גם מצבה הנפשי במהלך מעצרה ושהותה בכלא במשך תקופה ממושכת, אינו מתיישב עם קיומה של "הפרעה נפשית חמורה".

 

173.        לפיכך, לנאשמת עמדו הכוחות הנפשיים כדי להתמודד עם גורמי דחק משמעותיים כגון מות הבנות, מעצר וחקירות. לנאשמת כוחות ויכולות להתארגן על מנת לפעול באופן מניפולטיבי ומגמתי בחקירות, בבדיקות בפני הפסיכיאטרים (לרבות המומחה מטעמה) וכן בעדויות בבית המשפט. היא מצליחה להציג באופן לא אמין תסמינים שיתאימו למחלה פסיכוטית.

התנהגות שכזו אינה מתיישבת עם קיומה של הפרעה נפשית חמורה עובר ובזמן ביצוע מעשי הרצח.

 

העדר קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית למעשי הרצח

 

174.        מעבר לדרוש, שכן עד כה נקבע שלא הוכח כי הנאשמת סבלה מ"הפרעה נפשית חמורה", אבחן האם ההגנה הוכיחה במאזן הסתברויות כי מעשי הרצח נבעו מהפרעה שכזו (בהנחה שהייתה).

 

175.        לטענת המאשימה, הנאשמת ביצעה את מעשי הרצח מתוך מניע של נקמה בעמוס, זאת בהסתמך על עדותם של ד"ר לבן, עמוס והנאשמת.

ד"ר אור התייחס בחוות דעתו לנושא וציין כי אין מניע ברור למעשים ונראה כי מדובר במעשים אימפולסיביים על רקע ההפרעות מהן היא סובלת ולא במעשים מתוכננים וממניע ברור.

גם בסיכומי ההגנה נטען כי לא הוכח קיומו של מניע, הנאשמת עצמה לא סיפקה מניע וכן כי קיומו של קשר סיבתי בין ההגבלות הנפשיות לבין הרצח עולה מחסרונה של סיבה לביצוע עבירות ההמתה של הבנות.

 

176.        בחינת הראיות מעלה כי התיזה לפיה הנאשמת פעלה מחמת מניע של נקם בעמוס, רצון לקבל תשומת לב וקנאה בבנות, או שילוב של הללו- סבירה. מה עוד שניכר במעשיה והתנהגותה עובר לרצח, במהלכו ומיד לאחריו, כי לא היו אלה מעשים אימפולסיביים.

 

177.        עמוס מסר כבר בחקירתו במשטרה כי הוא מאמין שהנאשמת "התנקמה בו דרך הילדות" (ת/64ב' עמ' 12).

39

העד תיאר כיצד בערב שקדם לאירועי הרצח, הוא רב עם הנאשמת ואף הטיח בפניה שבכוונתו להתגרש ממנה ותגובתה היתה "לא כדאי לך" (עמ' 128 לפרו'). הוא יצא מהבית, חזר מאוחר, ישן ויצא למחרת לעבודה בזמן שכולם ישנו. מנקודת מבטה של הנאשמת, כפי שמסרה לפסיכיאטרים עמם נפגשה בסמוך לאחר הרצח, הנאשם עזב באותו לילה והיא לא ידעה היכן הוא, היו לה אף מחשבות שהוא בוגד בה (דפי התרשומת של ד"ר לבן ששוחחה עם הנאשמת - נ/11; וכן דבריה לפסיכיאטרים בבדיקה הראשונה ביום הרצח ת/90א ו- ת/90ב). הנאשמת אף התייעצה עם אחותה כשבוע קודם לרצח אם כדאי לה להתגרש מעמוס (עמ' 155 לפרו').

גם אחיה של הנאשמת, מסר בהודעתו שהוגשה בהסכמה כי בהכירו את מיכל, המניע שלה הינו תסכול ונקמה בעמוס: "זה כמה דברים שהצטברו .. תסכול מהמצב שלה בחיים שלה, שלא עובדת, שלא מדברים איתה בבית באופן קבוע ... עמוס שכל הזמן דיבר שחבל שהתחתן איתה ... אולי לפגוע דרך הפעולה הזו בעמוס, לפגוע בכל המשפחה" (ת/83ד' שו' 201-203).

 

178.        גם בבית המשפט הנאשמת אישרה כי פחדה שהנאשם יתגרש ממנה, שיש לו מישהי אחרת, שהוא נשאר לישון אצל גרושתו.

הנאשמת אף אישרה כי חשה שהילדות תפסו מקום גדול, תפסו את המקום שלה ואילו היא נדחקה, לא רואים אותה, לא מבינים אותה והוסיפה כי חשה בדידות (עמ' 292, עמ' 301 לפרו'). בענין זה העיד ד"ר אור כי עובדתית עמוס חזר הביתה ולא באמת התכוון להתגרש ממנה (עמ' 428 לפרו'). ואולם, אין חשיבות לעובדות אלה. בחינת קיומו של מניע למעשים הינה מנקודת מבטה של הנאשמת כפי שהדברים נתפסו על ידה באותה עת. לא בכדי אף עמוס סבר באמרתו במשטרה שהמעשה בוצע מתוך נקם בו.

 

179.        גם התנהגותה של הנאשמת למחרת היום, בבוקרו של הרצח, כמי שבניגוד להרגלה לא התקשרה לעמוס ולא ענתה לשיחות רבות כשהתקשר אליה - מתיישבת עם הכעס שהיה לה כלפיו.

 

180.        ד"ר לבן, שהנאשמת שיתפה אותה בכעסה על עמוס עובר לרצח, נתבקשה להציג את מחשבתה לענין מניע אפשרי הגם שמדובר בשאלה משפטית, והיא השיבה בזהירות ראויה: "מתוך היחסים המעורערים והמצוקה שתוארה בין גב' אלוני לבעל, התסכול שלה מהמערכת וחרדת הנטישה לגבי דבריו של בעלה... שעומד לעזוב את הבית ורוצה להתגרש, זו היתה תחושה של תסכול ותחושה של רצון לעשות משהו, אבל זה כמובן ספקולטיבי בלבד" (עמ' 346 לפרו').

 

181.        לפיכך, לא נראה כי ניתן להבין במדויק את מערך השיקולים והתחושות שהובילו את הנאשמת לרצח האכזרי של בנותיה. עם זאת, לאור הראיות מתקבלת על הדעת האפשרות כי הדבר נעשה מחמת נקמה בעמוס ורצון לקבל חזרה את מקומה במשפחה, כל זאת בלא שכרוכה בכך קיומה של הפרעה נפשית חמורה שהובילה לפגיעה ניכרת ביכולת השיפוט שלה, להבין את מעשיה או להימנע מהם.

כאמור, התנהגותה ומעשיה עובר לרצח, בזמן ובסמוך לאחריו, אינם מתיישבים עם קיומה של הפרעה נפשית חמורה שפגעה פגיעה ניכרת ביכולותיה הנ"ל.

 

תחולת סעיף 300א - לשיקול דעת בית המשפט

40

 

182.        למעלה מהדרוש יצוין, כי גם אילו נתקיימו תנאי סעיף 300א(א) לחוק (ואין זה המצב), אין פירוש הדבר כי אוטומטית יופחת עונשה של הנאשמת. הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט וההכרעה נגזרת מכלל נסיבות הענין. הפסיקה מתייחסת לסעיף זה כאל סוג של "סעד מן הצדק" (ע"פ 5417/07 בונר והאסמכתאות שם). בע"פ 8287/05 בחטרזה נקבע כי "... הסעיף מעניק לבית-המשפט שיקול דעת לסטות מעונש מאסר עולם, במקרים בהם תחושת הצדק לא מתיישבת עם מאסר עולם בשל מצבו הנפשי של מבצע העבירה בעת ביצועה...". אין זה המקרה שבפנינו.

 

183.        בענייננו, מדובר במעשי רצח אכזריים שבוצעו בבנותיה הקטנות של הנאשמת, חרף התנגדותן ובכיין, כאשר הרצח של רוני ז"ל נעשה לעיני נטלי ז"ל, כשהאחרונה נפחה את נשמתה לאחר שהטילה את מימיה במיטה.

מדובר באכזריות שאינה מצדיקה הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט ומתן "סעד מן הצדק" לנאשמת.

 

סוף דבר

 

184.        אציע לחברי להרכב לקבוע כי למצער לא עלה בידי ההגנה להוכיח במאזן הסתברויות כי הנאשמת סבלה מ"הפרעה נפשית חמורה" אשר פגעה במידה ניכרת ביכולתה להבין את שעושה או להימנע מעשיית המעשה, וכי עבירות הרצח נעברו בשל כך.

 

 

כב' השופט צבי דותן:

אני מסכים.

 

כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ:

אני מסכימה.

 

לפיכך, אנו קובעים כי לא עלה בידי ההגנה להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח קיום הדרישות להפעלת סעיף 300א(א) לחוק.

 

 

ניתנה והודעה היום כ"ב אלול תשע"ד, 17/09/2014 במעמד הנוכחים.

 

 

41

 

 

ב"כ הנאשמת

למרות שציינו טיעוננו בכתב ביחס לגזר הדין, נבקש להוסיף טיעונים למועד אחר.

 

 

 

החלטה

 

נדחה להשלמת טיעונים לעניין העונש ליום 1.10.14 בשעה 14:00.

הנאשמת תובא על ידי שב"ס.

 

 

ניתנה והודעה היום כ"ב אלול תשע"ד,17 בספטמבר 2014, במעמד הנוכחים.