6. בענייננו מדובר באדם בשנות השלושים לחייו, ללא רישום פלילי, שהיה עצור בתיק זה מספר ימים לראשונה בחייו, ולאחר מכן שהה בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא במשך מספר חודשים. לאחר מכן הוסרו מרבית התנאים. לכל אורך התקופה לא נטען להפרת תנאים. זאת לזכות הנאשם.

7. מנגד, הנאשם קיבל אחריות למעשים, כשכידוע, עצם ההרשעה בדין משנה את נקודת האיזון לשימוש בחלופת מעצר [ראו בהקשר זה: בש"פ 5401/22 מ"י נ' הרשקוביץ (מיום 17.8.2022) בפסקה 15], שכן לא עומדת לנאשם חזקת החפות, ומסוכנותו מוכחת מעצם הרשעתו. בנוסף, הנאשם הורשע בהסעת 5 שב"חים לאחר פרוץ המלחמה - מעשה המגלם מסוכנות לא מבוטלת נוכח פוטנציאל הפגיעה בביטחון על-סמך המציאות הידועה והקשה שבה אנו חיים. כמו כן, בעניינו של הנאשם חלה ההחמרה שנקבעה בתיקון לחוק הכניסה לישראל, כאשר עבירה זו הפכה מעבירת עוון לעבירת פשע, שהעונש המירבי בצדה הוא 4 שנות מאסר, דבר המעיד על גישת המחוקק ואף על גישת בתי המשפט בהקשר זה.

8. לאחר ששקלתי בדבר, נוכח טיב העבירה ונסיבותיה, והמסוכנות הגלומה בה בתקופת המלחמה בה אנו מצויים, סברתי כי התנאים של מעצר בית לילי בצירוף ההפקדות והערבויות יש בהם לשמור על האינטרס הציבורי ולהרתיע את הנאשם מפני ביצוע עבירות נוספות. אינני סבור שלנאשם נטייה עבריינית חלילה, ושלא ישתמע כי כך אני סבור. אלא, שהכשל בו כשל הנאשם הוא ניכר, בהינתן המצב הביטחוני בו אנו שרויים, והותרת התנאים על כנם מהווה מענה הולם לכשל האמור. ממילא, ובכל הכבוד, תנאי מעצר בית לילי, אינם תנאי מכביד ובלתי מידתי.

9. לפיכך, הבקשה להקלה בתנאים נדחית.

ניתנה היום, י"ז אדר תשפ"ה, 17 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.