"ככלל, אין פגם אינהרנטי בעצם חשיפת בימ"ש לחומר ראיות לא קביל, נוכח ההנחה בדבר יכולתו של השופט לשפוט ללא משוא פנים, באובייקטיביות ובמקצועיות. לפיכך, ברגיל, לא ייפסל בימ"ש אך בשל חשיפתו לחומר ראיות שלא ניתן להתבסס עליו לשם חריצת דינו של נאשם. להנחה בדבר המקצועיות המאפיינת שופט, השפעה גם על המסקנה הנגזרת מעצם חשיפתו של בימ"ש לחומר ראיות שאינו קביל לעניין פסלות שופט. לעניין זה חזקה היא כי בימ"ש ידע לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט... רק במקרים נדירים במיוחד, בהם המידע המתקבל כה מקיף ויסודי עד שקיים החשש שגם שופט מקצועי לא יוכל להדחיקו, תקום עילה שתאפשר את פסילת בימ"ש. ע"מ שתיווצר אותה "מסה קריטית" של ראיות לא קבילות שבכוחן להקים חשש ממשי למשוא פנים, נדרש כי בנסיבות העניין, כובד הראיות הפסולות, מבחינת כמותן ואיכותן, יהיה כזה שאינו מאפשר לשופט להתעלם מהן" (ראו ע"פ 2473/07 פרנסואה אבוטבול נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו ביום 10.4.2007], פיסקה 5).

4. על כן, נקבע כי לא בכל מקרה בו שופט נחשף לראיות במסגרת דיון בהליך אחר, תקום בהכרח, עילת פסלות. בהקשר זה נקבע כבר בע"פ 7731/20 בן ונונו נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל (פורסם בנבו, ביום 15.11.2020):

"נקודת המוצא היא כי על מנת להקים עילת פסלות אין די בעובדה ששופט דן בהליך אחר בעניינו של אותו נאשם (ראו: ע"פ 7479/20 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (5.11.2020)), או שהוא נחשף לחומר הראיות הנוגע אליו (השוו: ע"פ 4587/20 חאמד נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 3 (5.8.2020)). על מנת להקים עילת פסלות יש להראות כי המקרה בא בגדר אותם מקרים חריגים "שבהם נקבעו בהליך הקודם ממצאי מהימנות ברורים או שבית המשפט נחשף לחומר שלאור טיבו ועוצמתו לא יוכל להשתחרר ממנו בהליך החדש שבו הוא יושב לדין" (ע"פ 8672/19 זילברשלג נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, [פורסם בנבו] פסקה 5 (5.2.2020.

5. בע"פ 6422/18 זוהר ביבי נ' מדינת ישראל (נבו 15.10.2018) קבע בית המשפט העליון כי אמנם לא רצוי כי שופט הדן במעצרו של נאשם ידון גם בתיק העיקרי אך אין הכרח כי הדבר יוביל לפסלותו:

"דיון של שופט בהליכי מעצר של נאשם, כשלעצמו, אין בו כדי להצדיק את פסילתו מלדון בהליך העיקרי (ע"פ 3102/18 אלסנע נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (25.4.2018) (להלן: עניין אלסנע); ע"פ 5251/17 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (3.7.2017)), זאת אף שהדבר אינו רצוי. על המבקש את פסילת המותב בנסיבות אלה להצביע על חשש ממשי למשוא פנים עקב הדיון שהתקיים בהליכי המעצר."

6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ונתתי דעתי למכלול השיקולים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה לפסלות להידחות מהטעמים הבאים:

7. ראשית, אבהיר כי פרטי התיק אינם זכורים לי, כך גם לא זכורים לי נתוניו האישיים של הנאשם ואף לא תוכן החלטתי, הן בשל חלוף הזמן מאז התקיים הדיון בבקשה והן בשל ריבוי תיקי המעצרים בהם דנתי באותה תקופה ומאז. אמנם, במהלך הדיון הגיש ב"כ הנאשם לעיוני את העתק ההחלטה האמורה אך נמנעתי מלעיין בה על מנת שלא לשוב ולהיזכר בפרטי התיק.

8. שנית, החלטות הניתנות במסגרת הליך המעצר, מטבע הדברים וטיבו של הליך, אינן מבוססות על קביעת מהימנות העדים או גרסת הנאשם וממילא לא נטענה כל טענה כי נדרשתי לחומר הראיות בתיק אלא אך לבקשה ליציאה לחו"ל.

9. שלישית, אף אם קבעתי קביעה בדבר מסוכנותו של הנאשם הרי שהיתה זו קביעה נקודתית אגב הליך מעצר, אשר מטבע הדברים, הקביעות בו ניתנות על בסיס ראיות לכאורה ועל בסיס המידע שהונח לפני בית המשפט באותו מועד, ומכאן שאין לייחס לקביעות אלה השלכות מעבר להליך האמור, שכן קביעה לכאורית בהליך מעצר שונה במהותה מהכרעה במסגרת הליך עיקרי.

10. נוכח כל האמור, אני סבורה כי לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. על כן, הבקשה לפסולת שופט, נדחית.

11. קובעת דיון למתן תשובה לכתב האישום ליום 21.4.25 בשעה 09:00. המזכירות תודיע.

ניתנה היום, ב' ניסן תשפ"ה, 31 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.