החלטה

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח - עבירה לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"); הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים - עבירה לפי סעיף 220(4) לפקודה; מרמה ערמה ותחבולה - עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה; והשמדת או הסתרת מסמכים שיש להם ערך לעניין השומה - עבירה לפי סעיף 216(6) לפקודה.

הנאשם מסר מענה לכתב האישום בו כפר בחלק הארי של כתב האישום. במסגרת המענה טען ב"כ הנאשם כי ביחס לעבירה של השמדת או הסתרת מסמכים שיש להם ערך לעניין השומה, קמה לנאשם טענת התיישנות בכל הנוגע לשנים 2012-2014.

לגישת ב"כ הנאשם כיוון שתקופת ההתיישנות על עבירה לפי סעיף 216(6) לפקודה היא בת 6 שנים, ובשים לב למועד פתיחת החקירה ולמועד הגשת כתב האישום, הרי שעל מעשים שנעשו בניגוד לאמור בסעיף 216(6) עובר לשנת 2014 חלה התיישנות.

להשלמת התמונה יצויין כי במסגרת המענה לכתב האישום הודה הנאשם כי בשנת 2018 הוא זרק את ספריו.

המאשימה טוענת מנגד כי הגם שהיא אינה מסכימה לטענת ב"כ הנאשם לפיה יש לחשב את תקופת ההתיישנות בהתאם לשנים אליהם התייחסו המסמכים שהושמדו או הוסתרו, הרי שגם בהתאם לצורת חישוב זו לא חלה התיישנות. ככל שמדובר במסמכים הנוגעים לשנת המס 2012 הרי שהם מוגשים לרשויות המס בשנת 2013, וכיוון שתקופת ההתיישנות מתחילה להיספר מסוף שנת המס בה בוצעה העבירה, הרי שיש לחשב את תקופת ההתיישנות מסוף שנת 2013. משכך טוענת המאשימה לא חלה במקרה זה התיישנות על מסמכים המתייחסים לשנת המס 2012.

עוד טוענת המאשימה כי אף לדברי הנאשם זריקת הספרים התבצעה בשנת 2018, וביחס למעשה זה מיוחסת לנאשם העבירה של השמדת או הסתרת מסמכים שיש להם ערך לעניין השומה, ומשכך ברי כי העבירה המיוחסת לנאשם לא התיישנה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

כפי שציינה המאשימה בתגובתה, לא מיוחסות לנאשם עבירות נפרדות של השמדת או הסתרת מסמכים שיש להם ערך לעניין השומה - אחת לכל שנת מס, אלא מיוחסת לו עבירה אחת בלבד.