החלטה (בעניין נאשם 2)

בפניי טענתו המקדמית של נאשם 2 (להלן: הנאשם) לבטל את כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית.

לטענת הנאשם, אדם בשם מיכאל סנדלר (להלן: סנדלר) נחקר בנוגע לאותו חשד ובגין אותן עבירות, והתיק נגדו נסגר. הנאשם טוען כי סנדלר העלה טענות הגנה דומות לאלה שטען הנאשם בחקירתו (הטענה היא שעבד אצל הנאשם 1, ובאירועים המתוארים בכתב האישום ביצע את עבודתו ולא ידע שמדובר בגניבה), ולכן לא ברור מדוע החליטה המאשימה שאין די בראיות נגדו, ומנגד שיש להגיש כתב אישום נגד הנאשם.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה בכתב סבורני כי יש לדחות הטענה.

אכן, אכיפת החוק כלפי חשוד אחד והימנעות מאכיפת החוק כלפי חשוד אחר באותה פרשה עשויה להקים טענת אכיפה בררנית, אולם הדברים נכונים רק כאשר נעשתה הבחנה בלתי עניינית בין החשודים: "העובדה שהתביעה הפעילה את שיקול דעתה במקרה של ראובן באופן שונה מהמקרה של שמעון, אין משמעה שרירות, אלא הפעלת שיקול דעת על רקע כלל הנתונים בתיק מסוים" (ע"פ 7485/19 קשקוש נ' מדינת ישראל, 6.7.2020).

התיק נגד סנדלר נסגר בעילת חוסר בראיות מספיקות, ועומדת למאשימה חזקת תקינות המעשה המנהלי. מעבר לכך, המאשימה ציינה בתשובתה הבדלים ממשיים בתשתית הראייתית שנאספה נגד שני המעורבים בשלב, ושוכנעתי כי במישור הלכאורי די בכך לדחיית הטענה בשלב זה.

ככל שירצה הנאשם לעמוד על טענת האכיפה הבררנית, המקום המתאים לעשות זאת הוא בהכרעת הדין, לאחר שבית המשפט ייחשף לכלל חומר הראיות בתיק ויוכל לבדוק ולהכריע האם ההבחנה בין הנאשם לבין סנדלר עניינית או שרירותית.