1

 

 

 

 

בכתב האישום שהוגש בדצמבר 2013 הואשמו שני הנאשמים בעבירות של ניסיון התפרצות לדירת מגורים לשם ביצוע עבירה, החזקת מכשירי פריצה, קשירת קשר לפשע וחבלה במזיד ברכב, בגין אירוע מיום 17.12.13.

 

לפי הנטען בכתב האישום, באותו יום בשעה 12:00 לערך, הגיעו שני הנאשמים לבית דירות ברחוב הרי יהודה 50 בגני תקווה, לאחר שקשרו קשר לפרוץ לדירת המתלוננת שלומית ורהפטיג. הנאשמים הגיעו למקום ברכבו של הנאשם 1 והחנו אותו בחניון הבניין.

הנאשמים נכנסו לבניין, עלו לקומה שלישית בה נמצאת דירת המתלוננת, וניסו להיכנס לדירה תוך שימוש במפתח. בנה של המתלוננת, המתלונן איתמר ורהפטיג ששהה בדירה, שמע את ניסיונות הפתיחה, פתח את הדלת, והנאשמים נמלטו.

הנאשמים נכנסו לרכבם והחלו להימלט בנסיעה, כשתוך כדי נסיעתם בחניון פגעו ברכבם במזיד במונית של מר יעקב אקרי שחנתה בחניון וגרמו לה לשריטות ולשפשופים בכנף האחורית-ימנית.

השוטר גל דניאל דלק אחרי הרכב בניידת עם אורות מהבהבים וכרז לנאשמים לעצור, אך הם המשיכו בנסיעה כשהם 'מזגזגים' מנתיב לנתיב ואף כמעט פגעו בניידת[1].

משנלכדו לבסוף הנאשמים, נמצאו ברכב כלים המסוגלים לשמש גם ככלי פריצה ובהם דיסק, לום, מברג, פלייר, מפתח צינורות, קאטר, מפתח שוודי וג'בקה.

 

הנאשם 1 טען כי הכלים שנמצאו ברכב הם כלי עבודה והכחיש שקשר לפרוץ או שהגיע בכלל למקום הנטען.

 

2

הנאשם 2 טען כי הכלים הם כליו של הנאשם 1 שהיו ברכבו של הנאשם 1, וכפר במעורבות בפריצה.

 

במהלך שמיעת הראיות התברר עיקר גרסתם של הנאשמים: לדבריהם, נסעו לאור יהודה כדי לפגוש בפלוני, סרגיי, שהנאשם 1 קבע עמו טלפונית כדי לדון עמו בעבודת שיפוצים שיבצע הנאשם 1. הפגישה לא התקיימה והשניים החלו לנסוע חזרה לכיוון יפו עיר מגוריהם, כשנלכדו על-ידי המשטרה.

 

הראיות:

1.      המתלונן איתמר ורהפטיג מסר בהודעותיו (ת/3, ת/4) ובעדותו, שבמועד האמור שהה בבית הוריו. זמן קצר לפני האירוע עצמו התקבלו שתי שיחות טלפון: אחת לטלפון הנייד שלו, לא מזוהה, והשנייה לטלפון הדירה, ולשתיהן לא ענה. בשעה 11:40 בערך שמע העד רעש של הכנסה חוזרת של מפתח למנעול של דלת הכניסה לדירה. הוא קם ממקומו, הלך לדלת (מסוג פלדלת, ת/23), ושמע קפיצות וריצה בחדר המדרגות. העד פתח את הדלת והבחין בגבם של אנשים - יותר משניים - שרצים במדרגות למטה. העד רץ לחלון חדר השינה כדי להשקיף החוצה וראה שני אנשים, שרצו בשביל היחיד היוצא מהיציאה היחידה מהבניין. השניים פנו לחניון שבקדמת הבית, נכנסו לרכב ברלינגו כשאחד נוהג והשני יושב לידו, והחלו במנוסה פראית ברכב כשהם פוגעים במונית שחנתה בחניון. העד ראה את מספר הרכב, 87-105-23, ושמר אותו בטלפון הנייד שלו. העד הבחין בפרטי לבוש של השניים שירדו במרוצה במדרגות - האחד, שהיה הנמלט האחרון, לבש סריג עם פסי רוחב אפורים ושחורים; והשני לבש בגד ארוך שרוולים עם פסים ירוקים וכחולים או סגולים. העד הסיק, על-סמך הריצה ועל-סמך התאמת הבגדים, שהרצים שראה בחוץ הם אלו שראה נמלטים במדרגות.

העד נחקר ארוכות לגבי יכולתו לרשום את מספר הרכב והבהיר כי המרחק מהחלון לרכב היה קצר וכי הרכב התעכב ביציאה מהחניון בשל התנועה החולפת בכביש, כך שראה היטב את המספר (תצלומים ת/24).

2.      תיעוד הנאשמים לאחר לכידתם (לוח תצלומים ת/18) מלמד שהנאשם 1 לבש סריג או טרנינג עם פסי רוחב אפורים ושחורים, והנאשם 2 לבש טרנינג כחול כהה עם פסי תכלת ולבן בחזיתו.

3.      המתלוננת שלומית ורהפטיג מסרה בהודעתה (ת/1) ובעדותה, שחודש קודם לאירוע, החליפה את הצילינדר בדלת עקב אירוע מחשיד - אדם חבוש קסדה הביא חבילת שי ללא זיהוי ושם נמען, וביקש לשתות מים בכוס חד-פעמית. בתכנית ששודרה בטלוויזיה לאחר מכן סופר על שיטה דומה של פורצים לאיסוף מידע והעתקת מפתחות, ולכן החליפה המתלוננת את הצילינדר. לאותו אדם לא היה מבטא ערבי.

3

4.      השוטר דניאל גל מסר בדו"חות (ת/5, ת/6) ובעדותו, שסייר בניידת עם שותפיו, שני חיילים בשירות המשטרה (שח"ם) בר כראדי וישראל קמינסקי, כשהגיעה בשעה 11:55 קריאה לניידות בדבר "ברלינגו בורחים כרגע לאחר ניסיון פריצה" עם מספר הרכב. הניידת נסעה ברחוב יגאל אלון לכיוון כביש 461 (דרך לוד) מכיוון דרום לכיוון צפון, כשישראל הבחין ברכב וצעק לעד. העד הבחין ברכב מגיע ממול ברחוב אלון מכיוון כביש 461, מצפון לדרום (מפת המחשה, ת/28). נהג הרכב הבחין כנראה בניידת, כיון שהאיץ. העד ביצע במהירות פניית פרסה והניידת דלקה אחרי הרכב באורות מהבהבים וסירנה פועלת, כשהעד כורז לעצור. נהג הרכב לא ציית והמשיך בנסיעה מהירה בנתיב השמאלי ובהמשך החל לזגזג בין נתיבים, תוך שהוא כמעט ופוגע בניידת עד שדרכו נחסמה בתנועה הערה. הניידת נעמדה משמאל לרכב, ונהג הרכב 'שבר' שמאלה וכמעט שנכנס בניידת עד שעצר עצירה מלאה. העד יצא במהירות מהניידת, שלף את המפתח מסוויץ' הרכב והוציא מהרכב את הנהג שאחז בטלפון נייד. הנהג (נאשם 1) נעצר ונאזק, וישראל עצר את הנוסע (נאשם 2).

בתשאול ראשוני מסרו השניים שהם שיפוצניקים ש"באו מיפו לחפש עבודה, לא יודעים לומר אצל מי". בכיסו של הנאשם 1 נתפס מפתח פלדלת יחיד.

בחיפוש ברכב נמצא מתחת לכיסא הנוסע צרור ובו חמישה מפתחות פלדלת, וכן לום שהוסתר בין ארגז למושב האחורי, כלי עבודה (כמפורט לעיל), נעליים וכפפות.

5.      השוטר ישראל קמינסקי מסר בדו"ח (ת/7) ובעדותו, שבשלב שהניידת נסעה במקביל לרכב, הוא הבחין שידיו של הנוסע נמצאות במרווח שבין הכיסאות הקדמיים. העד עצר ואזק את הנוסע, הנאשם 2.

6.      השוטר יששכר קורי שמע את הנאשם 1 אומר לנאשם 2, בהיותם בתחנה, "שיגיד שסרגיי הוא האליבי שלהם" (ת/19).

7.      פעולות המשטרה בחקירת האירוע:

                    א.        חקירת הזירה ובדיקות ט.א. ודנ"א לא העלו דבר, ובבניין לא הותקנו מצלמות אבטחה;

                     ב.         בדיקות שיחות הטלפון לדירה העלו שנרשמו רק שתי שיחות, מאוחרות לאירוע, מהמשטרה (ת/11);

                      ג.         בחקירתו מסר הנאשם 1 את שמו של סרגיי ובטלפון הנייד שלו נמצא מספר הטלפון שלו, ברשימת שיחות היוצאות ונכנסות. החוקר קורי התקשר לסרגיי והזמין אותו לחקירה (ת/19). סרגיי לא התייצב, ואין תיעוד בתיק לניסיונות נוספים לזמנו;

8.      גרסת הנאשם 1:

                    א.        גרסה ראשונית מסר הנאשם לשוטר דניאל גל, כששני הנאשמים טענו מיד עם מעצרם שהגיעו לעבוד, או לחפש עבודה, "לא יודעים לומר אצל מי" (ת/5);

4

                     ב.         כשש שעות מאוחר יותר (18:30), טרם חקירתו, דיבר הנאשם עם השוטר אילן מזרחי ששמר עליו ואמר שהוא שיפוצניק ושנסע לאור יהודה לאחר שקבע טלפונית עם "סרגיי" כדי לראות עבודת שיפוץ לביצוע. כשהגיע כבר לאור יהודה, אמר לו סרגיי בטלפון שלא יוכל לפגוש אותו ואז פנה הנאשם לנסוע חזרה ליפו, כשנעצר (ת/21);

                      ג.         בהודעתו הראשונה ביום האירוע בשעה 18:52, לאחר שיחה עם עו"ד, שמר הנאשם זכות השתיקה (ת/13);

                     ד.         בהודעתו השניה למחרת האירוע, לאחר שיחה עם עו"ד, מסר הנאשם גרסה אך סרב לענות לשאלות. לפי דבריו, הגיע מביתו לאור יהודה כדי לתת הצעת מחיר "לבן אדם". הוא לא ענה לטלפון ולכן נסע הנאשם חזרה ואז נעצר. הנאשם סרב לענות ולמסור את פרטי אותו אדם (ת/14);

                    ה.        בעדותו מסר הנאשם שבאותו יום קבע עם סרגיי כדי לבצע בביתו עבודת שיפוצים, ונסע ברכב לאור יהודה עם הנאשם 2 שבא לעבוד אתו. כשהגיעו לאור יהודה התקשר הנאשם לסרגיי אך לאחרון לא היה זמן ולכן פנו לנסוע חזרה ליפו, ונעצרו. הם כלל לא היו בגני תקווה, מקום האירוע הנטען. הכלים ברכב הם כלי עבודה. הנאשם הכחיש שהאיץ כשראה את הניידת או נמלט, וטען שלא הבחין בניידת. צרור המפתחות שנמצא מתחת למושב הנוסע ברכב, שייך לבעליו הקודם והנאשם לא ידע שהם שם.

הנאשם הסביר את שמירתו על זכות השתיקה בכך שהשוטרים התייחסו אליו לא-יפה וגם לא חש בטוב. גם לשוטר שעצר אותו לא אמר את השם "סרגיי", כי הוא התנהג לא-יפה.

הנאשם נשאל מדוע לא פעל לזימונו של סרגיי או לאיתורו, ואמר שפרטיו בידי המשטרה ושאיש לא ביקש ממנו לזמן את סרגיי.

לגבי זיהוי רכבו על-ידי המתלונן, הנאשם משער שהמתלונן טעה ברישום המספר.

9.      גרסת הנאשם 2:

                    א.        גרסה ראשונית מסר הנאשם לשוטר דניאל גל, כששני הנאשמים טענו מיד עם מעצרם שהגיעו לעבוד, או לחפש עבודה, "לא יודעים לומר אצל מי" (ת/5);

                     ב.         בהודעתו הראשונה מיום האירוע בשעה 16:48, מסר הנאשם שהוא נסע עם הנאשם 1 שאסף אותו ברכבו בבוקר, והם נסעו ליהוד כדי לפגוש מישהו שקבעו אתו בקשר לעבודה. כשכבר היו ביהוד, לא ענה אותו אדם לטלפון ולכן חזרו. לאורך כל הנסיעה, היו רק הנאשמים. הנאשם לא ידע לומר מתי בדיוק שוחח הנאשם 1 עם אותו אדם, היכן היו שני הנאשמים, והאם עצרו במקום כלשהו או ירדו מהרכב לפני ששבו לכיוון יפו. הנאשם גם שלל ידיעה לגבי צרור המפתחות שנתפס מתחת למושב הרכב (ת12);

                      ג.         בהודעתו השנייה מיום 19.12.13 שמר הנאשם על זכות השתיקה (ת/15);

5

                     ד.         בעדותו חזר הנאשם על גרסתו והדגיש כי הנאשם 1 שוחח עם סרגיי בטלפון, ולא הוא. לטענתו, אמר את השם "סרגיי" כבר בהודעתו הראשונה, אך לאחר מכן טען שכנראה החוקר לא שאל אותו לשמו של אותו אדם. כשעומת הנאשם עם דבריו בהודעתו, לפיהם סרגיי כלל לא ענה לטלפון, טען שהחוקר כתב דברים לא נכונים. הנאשם אינו מכיר את האזור, ואינו יודע אם היו בגני תקווה. הוא היה בלי טלפון נייד. הנאשם לא זכר אם עצרו או היו בחניון הבית, גם כשהוצגו לו תצלומי המקום, השתהה בתשובתו לשאלה הישירה ואמר "השאלה מה עושה בחניון פה? לא זוכר" (ע' 34 לפרוט'). לציין כי בעת עדותו של הנאשם 2 התקיימה תקשורת בלתי-פוסקת בינו לבין הנאשם 1 שישב מולו, בסימנים, מבטים ושברי מילים (הערת בימ"ש, ע' 33 לפרוט').

 

דיון ומסקנות:

1.      אין למעשה מחלוקת, כי הרכב שמס' הזיהוי שלו הוא 87-105-23 מצוי בבעלותו ובשימושו של הנאשם 1, והוא אכן רכב מסוג פז'ו פרטנר, המכונה גם ברלינגו, בהיותו זהה כמעט לחלוטין לדגם זה (כפי שציין המתלונן, ע' 18 לפרוט'; גם השוטר קמינסקי זיהה תחילה את הרכב כברלינגו).

2.      המתלונן זיהה את הרכב שנמלט מהחניון כברלינגו ורשם מידית את מספר הזיהוי. המתלונן גם ידע לומר כי ברכב שני אנשים, נוסע ונהג, ואף תיאר באופן מדויק את לבושו של הנאשם 1. הסבריו של המתלונן סבירים ואמינים, ומהתרשמותי מדבריו והתצלומים שצולמו מחלון הדירה (ובמידת מה גם מההתאמה בין מספר הזיהוי לסוג הרכב), אני קובע כי אכן הרכב חנה בחניון הבית ובהמשך נסע ממנו בפראות, תוך גרימת הנזק למונית, בשעה 11:50 או סמוך לכך.

3.      לפי דברי הנאשמים עצמם, הם לבדם נסעו ברכב זה משעות הבוקר. כיון שכך, ממקמת עדותו של המתלונן את הנאשמים ברכב, וכך גם במקום האירוע בגני תקווה.

4.      משקבעתי כך, עולה מאליה השאלה, מה עשו הנאשמים במקום. הנאשם 1 מכחיש כליל המצאות בחניון בית, ואילו הנאשם 2 היסס בתשובותיו לעניין זה בחקירה ובעדות, ולמרות ניסיונות סיוע נמרצים ופסולים מצד הנאשם 1, לא הצליח להיזכר אם היתה עצירה מסוג זה בדרכם של הנאשמים. להיסוס ואי-זכירה אלו, שהופיעו כבר בהודעתו מיום המקרה, משמעות ברורה - פגיעה מהותית באמינות גרסתו וגם באמינות גרסתו של הנאשם 1.

5.      גרסתם של הנאשמים אינה יכולה אפוא לעמוד מול דבריו המהימנים של המתלונן, ולנוכח העדר הסבר כלשהו להימצאותם במקום, מתחזק החשד באשר למניעיהם;

6

6.      המתלונן קושר באופן ודאי בין הרצים במורד המדרגות לבין שני הנכנסים לרכב, הן בשל סמיכות הזמנים, הן בשל הריצה במורד המדרגות ובשביל מהיציאה היחידה מהבניין, והן בשל בגדיו של הנאשם 1. דבריו של המתלונן מהימנים, והנסיבות מלמדות מעבר לכל ספק כי אכן אותם שרצו במורד המדרגות, הם אלו שנכנסו לרכב ונסעו בו, כלומר - הנאשמים;

7.      עולה השאלה, האם היו הנאשמים לבדם, או שהיו אנשים נוספים כדעת המתלונן. אפשר וטעה המתלונן, ואפשר גם שהיה אדם נוסף, שעלה לקומה עליונה ולא נמלט למטה (מעשה פורץ מנוסה, היודע להיכן צפוי מרדף), או שהתחבא במקום אחר. בקיומו או בהיעדר קיומו של אדם נוסף, אין אפוא כדי להעלות או להוריד לדידֵי הנאשמים;

8.      כך, גם אין משמעות של-ממש לתיאור שמסר המתלונן לגבי בגדיו של נמלט אחר, שאינם תואמים את בגדיו של הנאשם 2 - בין אם טעה המתלונן ובין אם היה אדם שלישי שלא נלכד, די בראיות הקיימות כדי לקבוע ברמה מספקת, די והותר, כי הנאשם 2 היה במקום עם הנאשם 1, נמלט עמו ונכנס במרוצה לרכב;

9.      נאמנים עלי דבריו של המתלונן, לפיהם שמע באופן ודאי קרקוש של מפתח בחור המנעול וניסיונות חוזרים לפתיחת הדלת. לאחר שקם והחל ללכת לכיוון הדלת, אך הגיוני הוא שקול פסיעותיו החריד את הפורצים הדרוכים והם החלו להימלט. אפשרות ולפיה היו במקום אנשים אחרים שנמלטו, שאינם הנאשמים, היא רחוקה מהדעת ואינה מעלה ספק סביר.

10.  נאמנה עלי עדותו של השוטר גל, לפיה החל הנאשם 1 בנסיעה מהירה ופרועה, תוך זגזוג בין נתיבים ומחדל מלציית לניידת שדלקה אחריו תוך כריזה, צפירת סירנה ואורות מהבהבים, וניסיון להימלט בשבירה שמאלה גם ברגע האחרון. התנהגות זו מבטאת תחושת אשמה, שכן הנאשם 1 (שכפר באופן נהיגה זה), לא סיפק הסבר סביר להתנהגותו (וראו ע"פ 663/81 חורי נ' מ.י. (1982)).

11.  הרשעה על-פי ראיות נסיבתיות אפשרית רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מהראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה עובדתית חלופית אחרת והיא המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין. במקרה דנן, מצטרפות לראיות הנסיבתיות גם עובדות וממצאי מהימנות נוספים, הטופחים על פני כל תרחיש חלופי אפשרי (והשוו ע"פ 7234/13 אימאם נ' מ.י. (2014)): התנהגות מחשידה של הנאשמים - ניסיון ההמלטות מהשוטרים; התנהגותם בחקירה כאשר התמהמהו במסירת השם "סרגיי" עד למחרת לכידתם, ללא הסבר סביר, אף שמדובר לדעתם בעד מהותי; ניסיונותיהם הבלתי-פוסקים, הן בחקירה (ת/19) והן בעדות, לתאם גרסאות; מחדלם מלפעול להבאתו של סרגיי לעדות.

12.  מחדל חקירתי שבאי-איתורו של סרגיי:

7

                    א.        דבריהם של הנאשמים, לפיהם הגיעו לאזור למטרת עבודה, עשויים היו לכאורה להיתמך בעדותו של המזמין, סרגיי. קיומו של סרגיי הוכח, בהמצאות פרטיו בטלפון של הנאשם 1 ובכך שחוקר שוחח עמו והזמינו לחקירה. שגתה המשטרה בכך שלא התמידה בניסיונותיה לאתרו ולזמנו, גם לאחר שלא התייצב לחקירה - מכל מקום, אין כל תיעוד לכך בתיק;

                     ב.         אמנם, מדובר בפגם חקירתי ממשי, אך בנסיבות דנן אין הוא יורד לשורשו של עניין:

1)            ראשית, לא ברור כלל מדוע לא פעלה ההגנה לאיתורו של סרגיי, עד הגנה חשוב-לדעתה, הגם שפרטיו בידיה והגם שהוצעה לצורך זה עזרת בית המשפט והמשטרה, אף ניתנה דחייה נדיבה לצורך זה. אזכיר, שהלכה פסוקה היא, שהימנעות מזימון לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר היה עשוי לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה בה דוגלת התביעה (ע"פ 437/82 אבו נ' מ.י. (1983) ). קשה לחלוק על-כך, שלפחות לאחר הבאת הראיות הרימה התביעה את הנטל הראשוני המוטל עליה, ונטל הבאת הראיות עבר לכאורה על כתפי הנאשמים, אף שנטל השכנוע נותר כתמיד על כתפי התביעה. במצב דברים זה, ודאי שהימנעותו של נאשם מלהביא (ללא הסבר) עד קריטי, פועלת לחובתו (ע"פ 8994/08 פלוני נ' מ.י. (2009), סעיף 20, ובהסכמה בע"פ 9274/08 פלוני נ' מ.י. (2009) בסעיף כ"ג).

2)            שנית, אפילו היה מאותר סרגיי, מעיד ומאשר את דברי הנאשמים, עדיין אין בכך כדי להסביר את הימצאותם בבניין בו ארע האירוע (כשהנאשמים אינם טוענים כי קבעו עם סרגיי שם, או בסמיכות מקום);

13.  לנוכח כל אלה, אני קובע כי הראיות אינן מותירות מקום לספק, ויש לקבוע כי הנאשמים הם אלו שניסו לפתוח את דלת הדירה של המתלוננים. מאמציהם נדונו לכישלון, כי מנעול הדירה הוחלף, ולכן גם לא היה טעם חקירתי בניסיון התאמת המפתחות שנתפסו למנעול הדירה. הנאשמים הופרעו ממלאכתם בצעדיו של המתלונן, נמלטו מהמקום, ונעצרו על-ידי המשטרה זמן קצר אחר-כך.

14.  באשר לקשירת הקשר לביצוע הפריצה: מאליו יובן, שהגעתם המתואמת של הנאשמים למקום למטרת פריצה באמצעות מפתח מתואם, הנה תולדה של תכנון משותף מראש, כלומר - קשר.

15.  באשר לכלים שנמצאו ברכבו של הנאשם 1: לא נסתרה טענת ההגנה, כי מדובר בכלי עבודה של הנאשם, העובד כשיפוצניק. אין טענה, לפיה היו כלים אלו אמורים לשמש לפריצה, שתוכננה להתבצע באמצעות מפתח מותאם, והנאשמים לא נראו נושאים עמם כלים ברדתם מהדירה. לפיכך, יזוכו הנאשמים מחמת הספק מעבירה זו.

16.  באשר לנזק שנגרם למונית: התביעה לא הניחה כל תשתית, עובדתית או משפטית, לאחריותו של הנאשם 2 למעשה, והוא יזוכה אפוא מעבירה זו.

 

8

סוף דבר:

 

אני מרשיע את שני הנאשמים בעבירות הבאות:

א.        ניסיון פריצה לדירה לשם ביצוע עבירה, לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ב.         קשירת קשר לפשע (פריצה לדירה), עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק הנ"ל.

 

אני מרשיע את הנאשם 1 גם בעבירה הבאה, ומזכה ממנה את הנאשם 2:

ג.         חבלה במזיד ברכב, עבירה לפי סעיף 413ה לחוק הנ"ל.

 

אני מזכה את שני הנאשמים, מחמת הספק, מהעבירה של החזקת מכשירי פריצה.

 

ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ד , 17 ספטמבר 2014, במעמד הצדדים.