(בקשה להארכת מועד פינוי דירה)

1.      עיינתי בבקשה ובתגובה, ומצאתי כי דין הבקשה להדחות.

2.      פסק הדין לפינוי ניתן ביום 3.4.22. המבקשת אינה מבקשת לבטל את פסק הדין אלא, למעשה, להשהות את ביצועו לאחר שהחלו להנקט הליכי הוצל"פ למימוש פסק הדין וקיים הליך פינוי פעיל.

3.      מדובר בפסק דין שאינו מותנה בתנאים. בית המשפט אינו מעכב את ביצועו של פסק דין סתם כך ללא תכלית. בית המשפט ישקול עיכוב כאשר בקשת העיכוב היא בזיקה להליך אחר כגון בקשה לביטול פסק דין או הגשת ערעור - ובשני הליכים אלו לא נקטה המבקשת. לפיכך, יש לקיים את פסק הדין. בנסיבות מקרה זה, אף מדובר בשיהוי ניכר מצד המבקשת אשר פונה לבית המשפט ברגע האחרון ממש, אף שלפי נספחי תגובת המשיבות ידעה על ההליכים זה מכבר.

4.      שני הצדדים טענו לעניין הסכמות שבאו לאחר מועד פסק הדין. אין חולק כי לאחר מתן פסק הדין נכרת בין הצדדים הסכם לפיו תסדיר המבקשת את חובה ותשלם את דמי השכירות השוטפים, ובינתיים יושהה הליך הפינוי (סעיף 8 לתגובת המשיבות). כפי המתואר בתגובה, הרי שפסק הדין לפינוי לא בוטל, אלא רק הושהה ביצועו, כפוף לעמידת המבקשת בהסדר. לטענת המשיבות, בהסדר נקבע כי ככל והמבקשת לא תעמוד בתנאים תוכלנה המשיבות לממש את פסק הדין לפינוי שנתן בית משפט זה.

5.      המבקשת טוענת, מחד, כי המשיבות לא עמדו בהסכם, ומאידך, טוענות המשיבות כי המבקשת היא שהפרה את ההסכם ולא עמדה בתשלומים. לאור העובדה כי מדובר בהסכם שנכרת לאחר פסק הדין, ואשר לא ביטל או שינה את פסק הדין לפינוי - אין בית משפט זה המקום לדון בטענות ההדדיות המתייחסות להפרה על ידי מי מהצדדים.

6.      בפסיקה נקבע כי כאשר מדובר בהסכם שנכרת לאחר פסק הדין, טענות הצדדים הן בסמכות רשם ההוצאה לפועל. לעניין זה אפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (נבו 01.11.2006), בה הובאו דברי המלומד בר אופיר:

"...אולם כאשר ברור שההסכם שנכרת לאחר פסק-הדין לא ביטל את פסק-הדין ולא בא במקומו- אין מניעה להמשיך ולדון בטענת פרעתי בפני ראש ההוצאה לפועל" (דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (תל-אביב,2006) 193)."

7.      נוכח מכלול האמור, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקשת בהוצאות המשיבות בסך 1500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום.

ניתנה היום, כ"ד תמוז תשפ"ג, 13 יולי 2023, בהעדר הצדדים.