החלטה

בקשת הנאשם 4 בהליך שבכותרת (להלן: "הנאשם") לחזור בו מהודאתו בעבירות המפורטות בכתב האישום, בהתאם לסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").

רקע לבקשה ועיקר טענות הצדדים

1.      הנאשם שימש כמנהל עבודה בחברת בניה אשר ביצעה בין היתר עבודות בפרויקט בראש העין (להלן: "החברה"). ביום 25.11.19 הוגש כתב אישום המייחס לחברה ולבעלי תפקידים בה, בהם הנאשם, אישומים בגין עבירות בטיחות בעבודה. לנאשם יוחסו במסגרת כתב האישום שלושה אישומים שעניינם עבירות לפי תקנה 8(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997 ותקנות 9(א) ו-20(ג) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1988.

2.      על פי הנטען בכתב האישום, בתקופה שבין 24.2.2017 ליום 18.5.2017 בוצעו ביקורות באתר ע"י מפקחי המאשימה, בהן נמצאו ליקויי בטיחות המהווים הפרות של הוראות הדינים לעיל, כאשר כנגד הנאשם נטען כי הפר את חובותיו כמנהל עבודה להשגיח, לפקח ולוודא כי העבודה מתבצעת בהתאם לדין בכל הנוגע לבטיחות בעבודה בגובה ולפיגומים מסוכנים.

3.      ביום 20.12.2022 הגיש הנאשם את תשובתו לכתב האישום במסגרתה כפר באישומים שיוחסו לו. בד בבד הגיש בקשה לביטול כתב האישום נגדו מחמת הגנה מן הצדק וזו נדחתה בהחלטתי מיום 31.8.2023.

4.      ביום 12.3.2024 התקיים בפני דיון הוכחות, במהלכו הודיעו הצדדים כי הגיעו ל'הסדר פתוח', במסגרתו יודה הנאשם בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום והצדדים יטענו לעונש באופן פתוח. בהתאם, חזר בו הנאשם מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום ובהתאם הורשע בעבירות שיוחסו לו בשלושת האישומים.

5.      אחר הדברים הללו, לאחר הגשת טיעונים לעונש בכתב מטעם המאשימה ובטרם הוגשו טיעונים מטעם הנאשם, הגיש הנאשם ביום 8.4.2024 בקשה לחזור בו מהודייתו. לטענתו, במסגרת ההדברות בין הצדדים במגעים להגעה להסדר, הציעה המאשימה שתי חלופות: האחת, הסדר "סגור" במסגרתו יוסכם על קנס בגובה 50% מהקנס המרבי עבור כל הפרה והשניה - הסדר "פתוח" במסגרתו תעתור המאשימה לקנס עד לגובה של 30% מהקנס המרבי עבור כל הפרה.

6.      הנאשם טוען כי הסכים להסדר הפתוח, אולם עם קבלת הטיעונים לעונש מטעם המאשימה התברר כי זו הפרה את ההסכמות בין הצדדים ועתרה להשתת קנס בגובה 50% מהקנס המרבי, בניגוד למוסכם. הנאשם טוען כי בשיחה טלפונית עם ב"כ המאשימה השיב זה כי ככל הנראה דבריו לא הובנו כהלכה וכי עמדת המאשימה זהה בכל תיקי הבטיחות - 30% קנס בהסדר סגור ו-50% בהסדר פתוח. לעמדת הנאשם, מדובר בהפרת הבטחה שלטונית, כמו גם פגיעה באינטרס ההסתמכות והציפייה שלו, באינטרס הציבורי ובניהול יעיל של ההליך הפלילי. כפועל יוצא, מקום בו לטענתו הודאתו הסתמכה על מידע שגוי שנמסר לו וכאשר הבקשה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין המניע והעיתוי - עותר הנאשם לאפשר לו לחזור בו מההודיה.

7.      המאשימה טוענת כי החלופות שהוצעו לנאשם היו 30% מהקנס המקסימלי בהסדר "סגור" או 50% מהקנס המקסימלי בהסדר "פתוח". זאת, נוכח הרציונל לפיו בהסדר סגור מתקיים חיסכון במשאבי ניהול התיק ואילו בהסדר פתוח חיסכון זה אינו מתקיים ומשכך הקנס המבוקש ע"י המאשימה הינו גבוה יותר. המאשימה מוסיפה כי לא ברור לה כיצד הבין הסניגור את הדברים כפי שהבין וכי הבהירה לו ככל שהנאשם מעוניין לחזור בו מההסדר אין מניעה כי יגיש בקשה מתאימה בעניין לבית הדין. עוד מוסיפה המאשימה כי לחזרת הנאשם מהודאתו ישנן השלכות מורכבות לאור העובדה שחלק מהעדים נחקרו זה מכבר ועל כן קבלת הבקשה תחייב את העדתם בשנית ותסרבל את ניהול התיק.

8.      המאשימה טוענת עוד כי שני מרכיבי ההסדר - הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום ותשלום קנס הנמוך מגובה הקנס המקסימלי - התקיימו בנסיבות העניין וכי הבנתו השגויה של הנאשם ביחס למרכיב הקנס אינה מהווה טעם מספק לחזרה מהודיה, בהתאם למבחנים הקבועים בחוק ובפסיקה לעניין זה. בנוסף, יש לזכור כי הנאשם מיוצג וההתנהלות מולו נעשתה באמצעות בא כוחו, כך שככל ושאלת גובה הקנס היה מרכיב משמעותי וחשוב, נכון כי היה ממצה עד תום את הבנת ההיקף הכספי של גובה הקנס אותו תבקש המדינה. לאור האמור, טוענת המאשימה כי אין מקום לקבל את הבקשה לחזרה מהודיה בנסיבות האמורות ולחלופין תבקש להותיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית הדין.

דיון והכרעה

9.      סעיף 153 לחסד"פ קובע כדלקמן:

153. (א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

(ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות.

10.  בעניין ע"פ 2005/20 פלוני נ' מדינת ישראל, עמד בית המשפט העליון על הכללים המנחים אותם על בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשת נאשם לחזרה מהודיה על פי סעיף 153 הנ"ל. וכך נכתב:

"לנאשם בהליך הפלילי אמנם ישנה זכות מלאה לכפור בעובדות כתב האישום ולנהל הליך הוכחות, אך משבחר להודות בהן הוא לא יוכל לחזור בו מהודייתו אלא מנימוקים מיוחדים המצדיקים זאת... המחוקק לא פירש מהם אותם "נימוקים מיוחדים", אך לאורך השנים הפסיקה קבעה מספר כללים מנחים בסוגיה. ככלל, נפסק כי היתר כאמור יינתן אך ורק בנסיבות חריגות. באופן פרטני, התייחסה הפסיקה לשלוש עילות מרכזיות - פגם ברצון החופשי, כשל בייצוג ורצון כן בחשיפת האמת העובדתית. יודגש כי הכללים בנושא זה אינם נוקשים, ורשימת הנימוקים המיוחדים שנידונו בפסיקה איננה סגורה.

...

העילה הראשונה, והמרכזית, הינה פגם ברצונו החופשי של הנאשם במתן ההודיה. פגם ברצון יכול לנבוע מהפעלת לחץ פיזי או נפשי על הנאשם; מהסתרת מידע רלוונטי מהנאשם או ממתן הסברים חסרים לגבי משמעות ההודיה ותוצאותיה ....

עילה נוספת שנקבעה בפסיקה הינה כשל בייצוג המשפטי שניתן לנאשם. כשל כאמור עשוי לנבוע ממחדלים סניגוריאלים, דוגמת התעלמות מראיות, פעולה מתוך ניגוד עניינים או שיקולים זרים או מכל מחדל אחר אשר הופך את ייצוג הנאשם לבלתי מקצועי מעיקרו (ראו ע"פ 3371/17 כהן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 20 (3.7.2018) (להלן: עניין כהן); ע"פ 5561/03, פס' 9-8).

העילה השלישית שהוכרה בפסיקה היא רצונו הכן של הנאשם להביא לחשיפת האמת העובדתית..... תחת אותה תפיסה, כל עוד רצון הנאשם לחזור מההודיה נובע מתוך טעם ענייני וכן להוכיח את חפותו, ולא מתוך תכסיס פסול, אין להכביד עמו..."

11.  בית המשפט התייחס עוד למצב בו הבקשה לחזרה מהודיה מוגשת טרם מתן גזר הדין וקבע כי במצב זה "התועלת הפוטנציאלית" בחזרה מן ההודיה מוגבלת, בניגוד למקרה בו הבקשה הוגשה לאחר מתן גזר הדין, אז עולה חשש משמעותי שמא הנאשם מבקש לחזור בו בשל חומרת העונש שנגזר עליו. לסיכום קבע בית המשפט העליון כי ניתן לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, בשים לב לעיתוי הגשת הבקשה ולפגם העומד בבסיס מתן ההודיה.

12.  בענייננו, הנאשם הגיש את בקשתו לפני מתן גזר הדין ובסמוך לאחר הגשת טיעוני המאשימה לעונש, באופן שיש בו כדי לעקר את החשש שהועלה בפסיקה לעיל לעניין התועלת שתצמח מכך לנאשם ויש בו אף לתמוך בעמדתו כי אכן אירעה אי הבנה בהבנתו את הסדר הטיעון לו הסכים ואת יסודותיו.

13.  איני סבורה כי ניתן לקבל את עמדת המאשימה, לפיה הפער הכספי בין שתי האפשרויות אינו מצדיק חזרה מהודיה וכי ככל שמדובר בהסכמה לתשלום נמוך מגובה הקנס המקסימלי, הרי שהסכום עצמו אינו משנה. מטבע הדברים בבואו לבחון את ההצעות שבפניו יערוך הנאשם מאזן שיקולי "עלות-תועלת" ויבחר את האפשרות המיטיבה מבחינתו. בעניין זה, יש לעמוד על הפער בין שתי החלופות שהוצעו לנאשם - 30% מהקנס המרבי ומנגד 50% מהקנס המרבי, כאשר לפי אחת האפשרויות מדובר בהסכמה "סגורה" על סכום הקנס ואילו לפי האפשרות האחרת מדובר על סכום המקסימום לו תעתור המאשימה והסכום שיגזר בסופו של יום יהיה תלוי בהכרעת בית הדין. כך שלא מן הנמנע כי הנאשם, אשר סבר, ככל הנראה בשגגה, כי הוצע לו הסדר פתוח במסגרתו תעתור המאשימה לקנס של עד 30% מהסכום המקסימלי, אכן בחר להודות באשמה ולבחור באפשרות זו על פני תשלום ודאי של קנס בגובה 50%, שהוא גבוה יותר, קרי הנאשם בחר באפשרות אותה הוא ראה כבעלת פוטנציאל לתשלום הקנס המופחת ביותר, לפי הבנתו.

14.  בנסיבות אלה ושעה שהמאשימה הותירה את ההכרעה בשאלה זו לשיקול דעת בית הדין, מצאתי כי יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו.

15.  בשים לב לאמור, הכרעת הדין בעניינו של הנאשם 4 מיום 12.3.24 תבוטל. הנאשם יודיע עד ליום 13.6.2024 האם עומד הוא על חקירת עדי המאשימה אשר נחקרו כבר, שאז יינתנו הוראות מתאימות על ידי בית הדין.