החלטה

עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 6.6.24.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובתגובה.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון, אני סבורה כי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שמאישור המסירה בתיק בית המשפט (וכולל את מספר הדו"ח, שמו של המבקש, ת.ז., כתובתו, וכן סטטוס המסירה, שם וחתימת עובד הדואר ותאריך המסירה) עולה, כי הזמנה לדין נשלחה למבקש וחזרה בציון 'לא נדרש'; והמבקש לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם; רע"פ 805/09 שמואל פרפרה נ' מדינת ישראל). למעשה, המבקש טוען, כי לא התייצב לדיון מכיוון שביום הדיון היה חולה ולא הרגיש טוב, לאחר התקף לב בעברו. לבקשה צורף אישור מצב רפואי מתאריך 8.11.2024, ממנו עולה כי בתאריך 6.6.24 ביקר המבקש במרפאה עקב תלונה והומלץ על מנוחה משך שבוע ימים.

בנסיבות אלה מצופה היה מהמבקש שיגיש בקשה מתאימה; וגם הגשת הבקשה לביטול פסק הדין רק ביום 11.11.24 - מעל 5 חודשים לאחר מתן גזר הדין -מצביעה אף היא על כך שהמבקש לא נתן כלל דעתו להליך בעניינו, ולא עקב אחר הדיון שהתקיים, ומחזקת את הקביעה בדבר פגם בהתנהלותו של המבקש.

אשר לתנאי השני - המבקש לא העלה כל טענה ביחס לתשתית העובדתית של כתב האישום שיש בה פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט.

בכלל נסיבות אלה, ונוכח האישור הרפואי שצורף, אני סבורה כי יש הצדקה לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר המבקש. אך נוכח התנהלותו של המבקש, ונוכח בזבוז הזמן השיפוטי, ביטול פסק הדין יהיה בכפוף לתשלום הוצאות לטובת המדינה בסך של 500 ₪, שישולמו תוך 30 יום מהיום, והתיק ייקבע להקראה.