החלטה

1. לפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן כנגד המבקש ביום 31.03.2024 בהעדר התייצבות, על יסוד הוכחת זימונו כדין. זימון נמסר לנאשם במעמד ביצוע האכיפה.

2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה ברכב כשרישיון הרכב פקע, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה, עבירה מיום 09.01.2024.

3. לטענת המבקש התבקש הוא לנהוג ברכב מטעם בעלת הרכב בעוד לא היה מודע לכך כי רישיון הרכב אינו בתוקף וכך, בתם לב, ביצע את המיוחס לו באישום. עוד נטען כי הדו"ח לא נמסר למבקש באמצעות הדואר וכי הופתע לגלות כי נשפט בהיעדרו.

4. המשיבה מתנגדת לביטול פסק הדין, בהתבסס על אישור המסירה המפורט לעיל וכי אין בטיעוני המבקש כדי להצביע על עיוות דין או פגם בחזקת המסירה כדין. נטען כי אין בטענת כפירה כדי לבסס חשש לעיוות דין.

5. לאחר ששקלתי את טענות בצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6. מן ההיבט המהותי - על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

7. לעניין אי התייצבות לדין - הרי שאין בעמדת המבקש כדי לסתור את חזקת המסירה כדין שכן הזימון נמסר לו ישירות במעמד ביצוע האכיפה ואין לו להלין אלא על עצמו, בגין אי התיצבות לדין.