החלטה

1. מדובר בבקשה להכרה בתקופת פסילה. הכלל הוא שעל הנאשם/המבקש להפקיד את רישיון הנהיגה שברשותו או תצהיר חלף הפקדה. בית המשפט אינו צד לחובה המוטלת על המשיב במקרה זה והיה עליו לפעול בהתאם להחלטה השיפוטית שניתנה.

2. נקבע בפסיקה כי הסמכות לדון בבקשה מעין זו נתונה לרשות הרישוי אשר נגד החלטתה ניתן להגיש עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים. כפי שצוין ברע"פ 3811/22 סטניסלב וילקובסקי נ' מדינת ישראל (09.06.2022): "הלכה פסוקה היא כי "הכתובת בכל מקרה של בקשה הנוגעת לפסילה של רישיון נהיגה היא רשות הרישוי. על החלטתה ניתן להשיג באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים" (ע"פ 7323/19 אבו שריפה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.02.2020))". בע"פ 7323/19 הנ"ל נקבע כי אין יסוד להבחנה בין בקשה ל"חישוב פסילה" לבין בקשה ל"הכרה בפסילה" שעניינה בהכרה בפסילה מבחינה מהותית הדורשת בירור עובדתי וראה לענין זה עפ"ג (חי') 71791-03-23 חדר אגבאריה נ' מדינת ישראל (כבוד הנשיא שפירא מיום 11.5.23).

3. מובן כי המבקשת הפקידה זה מכבר את רישיון הנהיגה שברשותה במסגרת הליך 8688-05-16 (שלום תעבורה ת"א) אשר היה מאוחר למועד מתן גזר הדין בהליך זה ואף הופעל בהליך דנן עונש פסילה מותנית שהוטל בהליך זה אך בפועל לא הופקד רישיון נהיגה בהליך זה. על כן מדובר בהכרה בפסילה, שכאמור אינו מסמכותו העניינית של בית משפט זה.

4. אשר על כן הבקשה נדחית מחוסר סמכות עניינית. על המבקשת להגישה לגורם המתאים.

ניתנה היום, כ"ט אב תשפ"ד, 02 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.