החלטה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות המצורפות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המדובר בדו''ח מספר 10251949979, מיום 07.02.2023, בגין עבירת נהיגה ברכב כשרישיון הנהיגה פקע למעלה משנתיים מיום פקיעתו. גזר דין ניתן בהעדר ביום 04.06.2023.

על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

באשר למסירה, מעיון במסמכים המצורפים עולה כי המדובר מדו''ח מסוג הזמנה לדין והמבקש סרב לחתום על הזימון לדיון שנמסר בידו במעמד ביצוע האכיפה. לא הוסבר אף מדוע לא פעל בבקשה לביטול פסק הדין במועדים הקצובים בחוק, אלא רק עתה, בחלוף למעלה משנה וחצי ממועד מתן גזר הדין.

באשר לעיוות הדין, טענותיו של המבקש אינן מצביעות על פוטנציאל ממשי כנדרש ולמעשה נטענו בעלמא וללא תימוכין, היות שכלל לא צורפו אסמכתאות. נקבע כי גם כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. ראו ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.9.2007).

טענות כלליות וסתמיות בדבר קיומו של עיוות דין, מבלי להניח תשתית ראייתית בעלת משקל לתמיכה בטענה, לא יובילו, ככלל, לבטלותו של פסק הדין, בעילה זו. (רע"פ 8427-17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם, 25.03.2018).