לבקשה צורפו האסמכתאות הבאות:

א. העתק תעודת מעבר מיום 28.03.2024 (שיבה לישראל)

ב. צילום רישיון נהיגה זר

ג. תעודת פטירה לא מתורגמת לעברית

ד. דו"ח פירוט ממשרד התחבורה רשות הרישוי

ה. אישור על הפקדת רישיון נהיגה בהליך זה מיום 02.05.2024

ו. תצהיר ממנו עולה כי ביום 17.07.2013 יצא המבקש את הארץ עם משפחתו בנסיבות המתוארות. מתואר כי אם המבקש נפטרה בתאריך 20.12.2014 וכי המבקש עלה שוב לארץ עם משפחתו בתאריך 31.03.2024.

אשר למועד ביצוע האכיפה הוצהר כי השוטר לא הסביר למבקש כי עליו להתיצב לדיון בבית המשפט אלא אמר לו "אתה בסדר לך הביתה".

6. המשיבה מתנגדת לביטול פסק הדין, בהתבסס על אישור מסירה כדין וכי אין בטיעוני המבקש כדי להצביע על עיוות דין. נטען כי היה עליו לבקש דחיית מועד הדיון ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.

7. לאחר ששקלתי את טענות בצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8. על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).

9. אשר לזימון המבקש לדין - המבקש זומן לדין במעמד ביצוע האכיפה והדו"ח/כתב האישום נושא את חתימת ידו. מעיון בדו"ח שנרשם במעמד ביצוע האכיפה עולה כי התאריך 15.10.2013 בשעה 15:00 מופיע בספרות ואין חשש לפגם בחזקת המסירה כדין בהיבט אי הבנת השפה העברית. על המבקש אשר נהג בשכרות היה להניח כי תפיסתו נוהג שיכור תניב בירור משפטי או למצער, בירור חקירתי ועל כן טיעונו לאי ההתיצבות למשפט בשל כשל הבנת השפה העברית כמוהו כעצימת עיניים, בפרט כאשר המועד כתוב היה בספרות ולא באותיות, כאמור.

10. אשר לחשש מעיוות דין - יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין. וכפי שהובהר בע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.9.2007):"המונח 'עיוות דין' פורש בפסיקתו של בית משפט זה כמקרה שבו תוצאת המשפט היתה יכולה להיות שונה עקב פגם מסוים שנפל בהליך... או כמקרה שבו נפל בהליך פגם פרוצדוראלי כה חמור היורד לשורשו של עניין עד שקמה חזקה שנגרם עיוות דין ללא צורך בהצבעה על קשר סיבתי בין הפגם לתוצאה" (שם, בפסקה 7). ודוק, בענין זה נקבע, כי על הטוען לקיומה של עילה בדבר חשש לעיוות דין, להציג טעמים הנתמכים בראיות שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (ענין 'סאלם'). טענותיו של המבקש אינן מצביעות על פוטנציאל ממשי כנדרש ולמעשה כלל לא נטענה טענה לגופו של ענין. טענת חפות לכשעצמה אינה מבססת כידוע חשש מעיוות דין.

א. טענות המבקש על יציאות וכניסות לארץ נעדרות כל תימוכין. ניתן היה ואף ראוי היה לצרף דו"ח כניסות ויציאות מן הארץ.

ב. אין באסמכתאות המצורפות כדי להצדיק שיהוי כה ממושך בן 11 שנים. אמו של המבקש נפטרה לפני עשור (עפ"י תעודת הפטירה) כך שאין עילה זו שמחד נטען כי הצדיקה יציאת המבקש מן הארץ, יכולה להצדיק שיהוי חריף בהגשת בקשה זו.

ג. טיעונו של המבקש אודות אי שליטה בשפה העברית אינו מבסס מניה וביה עיוות דין. המבקש מודע היה לעובדה כי ביצע עבירה שכן נמדדה כמות אלכוהול מפיו. יציאתו מהארץ בלא שערך בירור אודות גורלה של העבירה מדיף ניחוח של התחמקות מאימת הדין.

11. אשר לטענת ההתישנות - הלכה היא כי ביצועו של עונש פסילת רישיון נהיגה יחל מיום הפקדת הרישיון ואילו בענייננו המבקש לא הפקיד את רישיון הנהיגה שברשותו אלא עד העת האחרונה (02.05.2024). הוראות החוק הרלוונטיות הן סעיף 42(ג)(1)לפקודת התעבורה לפיו בחישוב תקופת הפסילה, לא יבואו במניין - "התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות בדרך שנקבעה"; וכן לתקנות 557-556 לתקנות התעבורה הקובעות כי חובה על מי שהוטל עונש פסילה להפקיד את רשיונו בבית המשפט ולחילופין להמציא הצהרה כי אין בידיו רשיון נהיגה, וכי רק עם ההפקדה "יתחיל מרוץ תקופת הפסילה".

וראה לענין זה רע"פ 6445/18 ליאור דהן נ' מדינת ישראל (מיום 04.10.2018).

לשיטת המבקש, יש לקבוע כי כל עוד לא הופקד הרישיון ולא החל מניין מרוץ הפסילה, עונש הפסילה לא החל ועל כן התישן. גישה זו נדחתה בפסיקה.

12. למעלה מן הצורך בחנתי בשנית את מידת העונש - מידת העונש אינה מחמירה ואף קרובה לרף התחתון המינימלי המחוייב עפ"י חוק.

13. ממכלול הנימוקים האמורים לעיל, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית.

ניתנה היום, י"ט אלול תשפ"ד, 22 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.