החלטה

1. מדובר בבקשה להכרה בתקופת פסילה. המבקש עותר לקבלת החלטה שיפוטית המכירה בכך כי מתאריך 30.05.23 הפקיד למעשה המבקש את רישיון הנהיגה שברשותו, במעמד ביצוע אכיפה משטרתית. לטענתו השוטר מבצע האכיפה זוכר את המקרה.

2. המשיבה אכן אישרה כי במועד הנטען אכן נתפס רישיון הנהיגה של המבקש ואולם מדובר בבקשה להכרה בפסילה הנתון בסמכות עניינית של משרד הרישוי.

לאחר ששקלתי את הטענות באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

3. ראשית אציין כי בגזר הדין השתתי חובת הפקדה לאלתר. הכלל הוא שעל הנאשם/המבקש להפקיד את רישיון הנהיגה שברשותו או תצהיר חלף הפקדה. בית המשפט אינו צד לחובה המוטלת על המשיב במקרה זה והיה עליו לפעול בהתאם להחלטה השיפוטית שניתנה.

4. שנית - נקבע בפסיקה כי הסמכות לדון בבקשה מעין זו נתונה לרשות הרישוי אשר נגד החלטתה ניתן להגיש עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים. כפי שצוין ברע"פ 3811/22 סטניסלב וילקובסקי נ' מדינת ישראל (09.06.2022): "הלכה פסוקה היא כי "הכתובת בכל מקרה של בקשה הנוגעת לפסילה של רישיון נהיגה היא רשות הרישוי. על החלטתה ניתן להשיג באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים" (ע"פ 7323/19 אבו שריפה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.02.2020))". בע"פ 7323/19 הנ"ל נקבע כי אין יסוד להבחנה בין בקשה ל"חישוב פסילה" לבין בקשה ל"הכרה בפסילה" שעניינה בהכרה בפסילה מבחינה מהותית הדורשת בירור עובדתי וראה לענין זה עפ"ג (חי') 71791-03-23 חדר אגבאריה נ' מדינת ישראל (כבוד הנשיא שפירא מיום 11.5.23).