החלטה

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדרה של הנאשמת.

לאחר עיון ושקילה נחה דעתי כידין הבקשה להידחות.

עיון באישור המסירה הנמצאים בתיק מעלה כי ההזמנה לדיון נשלחה לכתובתה הרשומה של הנאשמת, אותה כתובת המופיעה במכתב שנשלח ממפנ"א אליה (והיא אינה טוענת אחרת). אישור המסירה חזר בציון "סירב לקבל הודבק" ודי בכך להקים את חזקת המסירה. טענות הנאשמת, שנטענו בעלמא, אינן סותרות את חזקת המסירה מה גם שלבקשה לא צורף תצהיר לאימות העובדות ופירוט השעות שהוגש נוגע למסירה של גזר הדין ולא להזמנה לדיון.

גם טענות הנאשמת כי הבקשה להישפט הוגשה במעטפה של בא-כוחה, אינן מצדיקות הבקשה. נראה כי לא בכדי לא מצוין בבקשה שהנאשמת הגישה הבקשה להישפט באמצעות עורך דינה; ולא בכדי לא מצוין בה כי עורך דינה נרשם בספח כמייצג. למעשה, עצם העובדה שהמכתב ממפנ"א נשלח בחזרה אליה והתקבל אצלה, מלמדת כי טענות אלה חסרות תוקף אמיתי. זאת ועוד, ייפוי הכוח שצורף לבקשה ונחתם ביום 26.8.23 (הרבה לאחר הגשת הבקשה להישפט ואף לאחר פתיחת התיק בבית המשפט), מלמד כי הנאשמת אכן לא היית מיוצגת בעת הגשת הבקשה. בנוסף, חתימה על ייפוי הכוח לאחר הדיון הראשון (4.7.23), אליו לא התייצבה הנאשמת ולאחר שנמסרה לכאורה ההזמנה לדיון השני ביום 21.7.23, עשויה לרמוז כי הנאשמת ידעה על מועד הדיון הנוסף ולכן פנתה לעורך דין בין הדיון הראשון לשני.

אף אין בעצם הגשת התלונה, כדי להצדיק הבקשה, שעה שכאמור היא אינה מבוססת.

בחנתי אף את טענות המבקשת בעניין הכשלים הראייתיים ומצאתי כי המדובר בטענות שעניינן מהימנות השוטר האוכף ואין בהם די כדי לבסס חשש לעיוות דין והסבת הגלגל לאחור.