החלטה

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדרה של הנאשמת.

הנאשמת טוענת כי לא התייצבה לדיון מפאת מצבו הבריאותי של אביה, אשר לא היה לה איפה להשאיר אותו באותו היום. עוד טוענת הנאשמת כי היא עוברת קשיים כלכליים ומבקשת לבטל את הקנס והשלילה, כי אביה אינו מתפקד והיא צריכה את הרישיון בשביל הוריה, שגרים אצלה.

המאשימה מתנגדת לבקשה.

עם כל הצער וההתחשבות במצבה של הנאשמת, דין הבקשה להידחות.

הנאשמת אינה טוענת כי לא הייתה מודעת למועד הדיון, אלא כי היה לה קושי להתייצב אליו. עם כל הכבוד, מצבו של אבי הנאשמת אינו חדש (ר' פרוטוקול מיום 27.4.23) ועל הנאשמת היה להיערך לכך מראש; במיוחד כשמדובר בדיון הוכחות. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהנאשמת בחרה שלא להגיש בקשת דחיה מראש ולא הגישה את הבקשה דנן מייד לאחר הדיון כי אם למעלה מחודש לאחריו.

הנאשמת אף לא מבססת את העילה הנוספת של חשש לעיוות דין שעה שאינה טוענת בעניין זה כלל. לפנים משורת הדין בחנתי לעניין זה את כפירת הנאשמת בעובדות (פרוטוקול מיום 27.4.23), ומצאתי כי המדובר בטענות שעניינן מהימנות השוטרים האוכפים אך אין בהם די כדי להסב את הגלגל לאחור ולבטל הרשעת הנאשמת.

גם העונש שהוטל על הנאשמת אינו בעל חומרה יתירה, גם לנוכח מצבה האישי והמשפחתי כפי שעולה מטענותיה בבקשה ואף מהפרוטוקול הקודם. המדובר בקנס המינימום הקובע לעבירה של אי ציות לרמזור אדום, על אף שהנאשמת ביצעה עבירה נוספת של אי ציות לאות של שוטר שהורה לה לעמוד בצד. גם הפסילה שהוטלה, הינה פסילה החופפת במלואה לפסילה מותנית שהופעלה, בגין אותה עבירה ממש. משכך, ברי כי העונש אינו מחמיר ואף להיפך ומתחשב במצבה של הנאשמת.