החלטה

הנאשמת עתרה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כמפורט בהחלטתי מיום 12.12 והמאשימה התנגדה לבקשה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.

ראשית, בניגוד לאמור בבקשה, בתיק בית המשפט אישור מסירה חתום לכאורה בידי הנאשמת. הזימון נשלח לכתובתה הרשומה של הנאשמת בסכנין, לרבות ציון מס' תיבת דואר, לפיכך טענת הנאשמת כי הזימון חזר מאחר ולא נדרש אינה נכונה.

הנאשמת טוענת כי היא אינה מתגוררת בסכנין, אלא ברמת גן, אולם לא הראתה כי שינתה את כתובתה הרשומה, לפיכך המסירה בכתובתה זו היא מסירה כדין, והנאשמת כלל לא התייחסה לאישור זה ולחתימה עליו.

לגופו של עניין טוענת הנאשמת כי לא היא שנהגה ברכב במועד הרלוונטי וכי פסילת רשיונה תביא לפיטוריה. ראשית, פסק הדין זה לא הוטל על הנאשמת עונש פסילה, אלא קנס בגובה של ברירת המשפט לנהיגה במהירות נמוכה יותר בלבד, כך שבוודאי לא ניתן לומר שמדובר בעונש חמור, אלא אף בעונש מקל.

מעבר לכך, כבר נקבע לא אחת כי טענה כללית שאחר נהג ברכב בלא ראייה של ממש לכך, ובלא הסבר כיצד יודע לומר המצהיר בחלוף כמעט שלוש שנים כי הוא זה שנהג ברכב אינה טענה המגלה חשש משי לעיוות דין.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין.