בהינתן האמור, לא היה מקום לטעון כי ההודעה על העבירה לא נשלחה לכתובתה הרשומה של הנאשמת.

בנוסף, אישור המסירה חזר בציון "לא נדרש", ועליו שם פקיד הדואר, חתימתו ותאריך המסירה. די בכך על מנת להקים את חזקת המסירה ואין בטענות בעלמא אותן העלתה הנאשמת כדי לסתור החזקה. לכל הפחות היה על הנאשמת לערוך בירור ברשות הדואר וזאת לא עשתה.

בהתאמה, הנאשמת נחשבת כמי שקיבל ההודעה במועד ולכן אין בסיס לטענת ההתיישנות.

הדברים האמורים נכונים גם לגבי אישור המסירה של ההזמנה לדיון עצמו; שנשלחה לאותה כתובת ועל פי אותן פרטים וחזרה אף היא בציון "לא נדרש", כשעליה שם פקיד הדואר, חתימתו ותאריך המסירה (למעשה, הנאשמת אינה מעלה טענות של ממש כנגד הזמנתה לדיון).

מעבר לדרוש (מאחר וטענת ההתיישנות נדחתה לגופה), אוסיף ואציין כי טענת התיישנות היא טענה דיונית ולא מהותית ולפיכך רשאית הנאשמת לוותר על טענה זו-

"פועלה של ההתיישנות בפלילים אינו "מהותי" אלא "דיוני" ומתבטא אך בחסימת האפשרות להאשים את מבצע העבירה. מכאן עולה, כי בידי הנאשם לוותר על העלאתה של טענת התיישנות, ואם ויתר - ויתורו תופס ובעל תוקף (השוו עש"מ 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל [2])". ע"פ 6629/98 אורי הלר [13.5.02].

לטעמי, מי אשר בעצם אי התייצבותה לדיון נחשבת כמי שהודתה בכל העובדות המיוחסות לה (סעיף 240(א)(2) לחסד"פ), נחשבת מכללא כמי אשר ויתרה על כל טענותיה המקדמיות, לרבות טענת התיישנות.

גם טענתה של הנאשמת כי אחר נהג ברכב אינה מצדיקה הבקשה, במיוחד כאשר הנאשמת כלל אינה מצביעה על זהותו של אותו הנהג.

כידוע טענת "אחר נהג" אינה מצדיקה על דרך הכלל ביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר, לא כאשר קיים תצהיר של אותו אחר ואפילו לא כאשר מירב הסיכויים שבקשה להסבה, לו היית המוגשת במועד היתה מתקבלת (רע"פ 8427/17 סאלם הנ"ל, עפ"ת 16656-09-23 גלנטי (12.12.23) ועוד).

מהטעמים האמורים, הבקשה נדחית ופסק הדין יעמוד על כנו.

זכות ערעור כחוק.

להודיע.

ניתנה היום, כ"ז כסלו תשפ"ה, 28 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.