בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדרה של הנאשמת.

לטענת הנאשמת, היה אמור להתייצב לדיון נציג חברת הרכב שחכרה את הרכב מאת הנאשמת ולכן הותרת פסק הדין על כנו, תהווה עיוות דין.

המאשימה מתנגדת לבקשה וטוענת כי זו לא הוגשה במועד קבוע בחוק ואף לא צורף תצהיר לבקשה המבסס את הנטען בה.

לאחר עיון ושקילה הגעתי למסקנה כי יש לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדרה של הנאשמת, בכפוף לתשלום הוצאות.

ראשית אתייחס לטענת המאשימה בדבר חריגה מסד הזמנים הקבוע בחוק.

אכן, סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982), קובע מגבלת זמן של 30 ימים מיום הידיעה על פסק הדין, לצורך הגשת הבקשה. יחד עם זאת לפי סעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א- 1981, בתקופה הנקבעת בחיקוק ייחשבו גם ימי הפגרה, זולת אם הם הימים האחרונים בתקופה. מאחר וידיעת הנאשמת (אליבא דמאשימה), הייתה ביום 9.7.24, הרי שהמועד האחרון להגשת הבקשה נופל בתוך תקופת הפגרה ולכן ניתן להגיש הבקשה עד ליום הראשון של תחילת שנת המשפט. מאחר והבקשה הוגשה ביום 1.9.24 (לפני תחילת שנת המשפט), הרי שהוגשה בזמן.

עוד אציין כי ב"כ הנאשמת נכח בדיון בו נקבע המועד הנוסף ואף היה מודע לעובדה כי המאשימה אינה מוכנה לסב את כתב האישום בהתאם להצהרה שהוגשה לתיק; ולכן לא היה די להסתמך על נכונות החברה החוכרת (או מי מטעמה), להתייצב לדיון והיה על הנאשמת להתייצב בעצמה ובהתאמה עליה לשאת בתוצאות אי ההתייצבות.

על אף האמור, מצאתי לקבל הבקשה מאחר ומטרתה הסבת הדו"ח על שם הנהג בפועל (בהתאם לתצהיר שכבר הוגש לתיק בעבר), שהיא עיקרון יסוד בדיני העונשין בכלל ובדיני התעבורה בפרט (שהרי מטרת הקנסות הגבוהים המוטלים על תאגיד היא לעודד אותם לחשוף את זהות הנהג בפועל.

עם זאת, נוכח התנהלותה השגויה של הנאשמת, שהובילה לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולהליכים נוספים ומיותרים, אני מחייב אותה בהוצאות משפט בסך של 2000 ₪, אשר ישולמו תוך 45 ימים מהיום; אחרת יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אשר על כן פסק הדין שניתן בהיעדרה של הנאשמת מבוטל והתיק נקבע להקראה מחודשת ליום

התייצבות הנאשמת חובה, אחרת תישפט בהיעדרה.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה אלול תשפ"ד, 28 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.