החלטה

בהליך זה הגישה הנאשמת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות (בידי כב' השופטת פרסון).

טענת הנאשמת הייתה כי לא קיבלה זימון לדיון וכי לא היא שנהגה ברכב במועד הרלוונטי. המאשימה מצידה התנגדה לבקשה, כפי שפורט בהחלטות הקודמות.

טענת הנאשמת בדבר אי קבלת זימון נסמכה על כך שהזימון נשלח לכתובתה הישנה. לנאשמת ניתנה אפשרות להראות כי עדכנה את כתובתה, אך למרות שתי החלטות בעניין זה, היא לא פעלה בנדון.

לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי הנאשמת לא טרחה לעדכן במועד את כתובתה, לפיכך יש לראותה כמי שגרמה במחדל מצידה לאי מסירת הזימון, והיא אינה יכולה להסתמך על כך שהזימון לא נמסר לידיה.

לפיכך, ביטול פסק הדין אפשרי רק אם תראה הנאשמת חשש מממשי לעיוות דין.

כפי שכבר נקבע לא אחת, אין די בטענה שאחר נהג ברכב כדי להקים חשש לעיוות דין, ובהיעדר ראייה חיצונית או הסבר מדוע יש לראות באותו אדם כנהג בפועל, לא תתקבל בקשה מסוג זה.

במקרה דנן הוגש תצהיר בתה של הנאשמת, אשר מתייחס לאירוע שאירע כשלוש שנים קודם לכן, ואין בתצהיר כל הסבר כיצד יודעת לומר הבת שדווקא היא שנהגה ברכב במועד הרלוונטי.

לפיכך, לא אוכל לייחס משקל של ממש לאמור בתצהיר.