החלטה

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של הנאשם.

המועד לקבלת תגובת המאשימה חלף ותגובה אין.

על אף היעדרה של תגובה מעם המאשימה, לאחר שעיינתי בבקשה ונתתי דעתי למסמכי התיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

ההזמנה לדיון (במ/1), נשלחה לכתובתו הרשומה של הנאשם (והוא אינו טוען אחרת), לרבות ציון תעודת הזהות של הנאשם ומספר תא דואר (זיהוי חד ערכי). די בכך על מנת להקים את חזקת המסירה ואין בטענות בעלמא אותן העלה הנאשם כדי לסתור החזקה. מעבר לאמור, אישור המסירה חזר כשעליו חתומ/ה ולאא עדוי, אך הנאשם כלל לא מתייחס לאישור המסירה ולא סותר את תוכנו.

אם לא די בכך, הנאשם אף לא מתייחס בבקשתו לאישור המסירה של גזר הדין אשר לכאורה נמסר ונחתם על ידו ביום 6.2.24; משמע הבקשה הוגשה באיחור ניכר. הוראות סעיף 130(ח) לחסד"פ קובעות סד זמנים של 30 ימים להגשת הבקשה וחריגה מכך משמע דחיית הבקשה.

נתתי דעתי אף לטענת הנאשם כי אביו נהג ברכב מועד ביצוע העבירה, אך לא מצאתי בטענה זו כדי הצדקה להסב הגלגל לאחור. טענת אחר נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין במיוחד כאשר עיון בתצהירים של הנאשם ואביו מגלה כי המדובר בתצהירים לקוניים שאין בהם די (רע"פ 8427/17 אמנון סאלם (25.3.18)). הדברים נכונים במיוחד שעה שהתצהירים נחתמו יותר כשנתיים לאחר ביצוע העבירה.

מהטעמים האמורים, הבקשה נדחית ופסק הדין יעמוד על כנו.

זכות ערעור כחוק.