החלטה

1. בהתאם להוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין...".

2. במקרה דנן, קיבל המבקש לידיו, במעמד אכיפת העבירה, דו"ח הזמנה לדין וכתב אישום. כעולה מדו"ח זה, הסרוק במסמכי פתיחת התיק, המבקש אף חתם על אישור קבלת הדו"ח.

3. לדברי המבקש, לא התייצב לדיון כי הבין שניתנה לו אזהרה ולא הזמנה למשפט. המבקש לא מסר כל פירוט שיש בו כדי להסביר על יסוד מה סבר לכאורה כנטען. עיון בדו"ח "הזמה לדין וכתב אישום", שכותרתו מדברת בעד עצמה, מלמד כי נקבע בו במפורש שעל המבקש להתייצב למשפטו, במקום ובמועד שפורטו שם. במצב דברים זה, אין בידי לקבל את טענתו הסתמית בעניין. מכאן, שלא מצאתי סיבה מוצדקת לאי התייצבותו.

4. כמו כן, לא מצאתי כי ביטול פסק-הדין דרוש למניעת עיוות דין. כפי שנפסק ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18) "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה". המבקש לא עמד בנטל הנדרש. לבקשה לא צורפה כל אסמכתא שיש בה כדי להעיד על מצב הרכב במועד בו נאכפה העבירה ולהטיל ספק בעבירה בה הורשע.

5. נוכח האמור לעיל ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק-הדין.