החלטה

בפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקשת ביום 28.2.24.

לאחר שעניינתי בנימוקי הבקשה ותגובת המאשימה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות.

סעיף 130(ח) לחסד"פ קובע שני תנאים חלופיים לביטול פסק דין שניתן בהעדר:

(1) קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון;

(2) אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ראה לעניין זה רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003); ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 31.12.2007) וכן ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (ניתן ביום 6.1.2009).

את הבקשה לביטול פסק הדין יש להגיש תוך 30 יום מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין.

עיון בבקשת המבקשת מעלה כי אינה עומדת בדרישות החוק לביטול פסק הדין אשר ניתן בהעדרה.

תחילה יצוין עי חרף החלטתי לתמוך את הבקשה בתצהיר, המבקשת לא עשתה כן ודי בטעם זה כדי להביא לדחיית הבקשה על הסף שכן המבקשת העלתה טענות עובדתיות אשר חובה על פי דין לתמוך אותן בתצהיר.

לגופו של עניין, המבקשת טענה כי לא ידעה אודות מועד הדיון. המשיבה מנגד טענה כי המבקשת זו מנה כדין וצירפה לתגובתה אישור מסירה ממנו עלה כי הזימון לדיון חזר בציון "לא נדרש"; כן טענה המשיבה כי לא הוכח עיוות דין.