עיינתי באישור המחלה אשר צורף על ידי המבקש ואין בו כדי להצדיק את היעדרותו מהדיון. המדובר באישור מחלה אשר הופק ביום 29.08.2024 בעוד שהדיון היה ביום 15.07.2024. משעסקינן באישור מחלה רטרואקטיבי, אין מקום לייחס לו משקל כלשהו בהליך בו עסקינן, ודומה כי אישור זה בא לעולם לצורך צירופו לבקשה זו (ראה לעניין זה עפ"ת 67199-08-21 ברק וקנין נ' מדינת ישראל).

באשר לעילת עיוות הדין, הרי שגם עילה זו אינה מתקיימת בענייננו.

המבקש אמנם טען כי שכר את הרכב נשוא העבירה ועל כן לא היה בידו לדעת כי המדובר ברכב אשר רישיונו פקע, יחד עם זאת המדובר בטענה בעלמא אשר נטענה בגוף הבקשה בלבד, ואין לגביה כל התייחסות בתצהיר המבקש. זאת ועוד, המבקש לא צירף חוזה שכירות ואף לא מסמך ראשוני כלשהו המלמד בדבר אימתות טענתו. ערה אני לטענת המבקש כי לא עלה בידו לצרף תצהיר מטעם בעל הרכב, אולם בצד זאת היה על המבקש, לכל הפחות, להצביע על זהותו של בעל הרכב.

ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (ניתן ביום 25.03.2018) נקבע זה מכבר כי בעל דין הטוען לקיומה של עילת עיוות דין, נדרש לבסס את טענתו ולפרט טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. המבקש לא הצביע על טעמים שיש בכוחם להביא לשינוי התוצאה. גזר הדין אשר הוטל על המבקש היה מאוזן ואף מקל וזאת בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה, אורך תקופת הפקיעה, מתחם העונש ההולם ועברו התעבורתי.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"א אלול תשפ"ד, 24 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.