בפניי בקשה להורות על ביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקש, וזאת מכח סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ").

פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקש ניתן ביום 17.07.2024 (להלן: "פסק הדין");

הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 05.08.2024.

טענות הצדדים

המבקש אישר את קבלת ההזמנה לדיון אולם טען כי בשל התקופה המאתגרת והקשה אותה עוברים כלל תושבי הצפון, מועד דיון נשמט מזכרונו. כן הוסיף המבקש כי במועד הדיון היה מרותק למיטה וצירף אישור מחלה. המבקש הוסיף כי התפנה לדרום יחד עם משפחתו וזאת בשל מצבה הרפואי "הלא פשוט" - כלשונו - של אשתו.

המבקש טען כי הותרת הרשעתו על כנה תביא לעיוות דין שכן בסופו של יום הוטלה עליו פסילת רישיון נהיגה, דבר הפוגע קשות בכלכלת המשפחה.

ביום 12.08.2024 הוגשה תגובה מטעם המשיבה, בה ביקשה המשיבה לדחות את בקשת המבקש מאחר והוא זומן כדין ולא נגרם עיוות דין.

ביום 19.08.2024 הוגשה תגובה נוספת מטעם המשיבה, בה טענה כי המבקש זומן כדין שכן ההזמנה לדיון נמסרה לידיו במועד ביצוע העבירה; עוד הוסיפה המשיבה כי אישור המחלה אשר צורף לבקשת המבקש הונפק בדיעבד ואין לראות בו נסיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון. עוד הוסיפה המשיבה כי הבקשה אינה מגלה טעם למתן הסעד המבוקש. לסיכום ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה.

דיון ומסקנות

המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר נאשם קבועה בסעיף 130(ח) לחסד"פ. סעיף 130(ח) קובע שני תנאים חלופיים לביטול פסק דין שניתן בהעדר:

(1) קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון;

(2) אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ראה לעניין זה  רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)(להלן: "עניין איטליא"); ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 31.12.2007) וכן ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ'  שרון מנחם  (ניתן ביום 6.1.2009).

את הבקשה לביטול פסק הדין יש להגיש תוך 30 יום מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין.

לאחר שעניינתי בנימוקי הבקשה ותגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות.

המבקש אישר כי קיבל לידיו את ההזמנה לדין אולם טען לקיומה של נסיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון - המצב הכללי השורר בצפון הארץ על רקע המלחמה וכן מצבה הרפואי של אשתו.

המצב הכללי הקשה השורר בצפון הארץ על רקע המלחמה אינו פוסח על איש, ולמרות זאת מתייצבים באולם בית המשפט מדי יום עשרות אנשים. כולנו מתמודדים באופן יומיומי עם הקשיים והגזרות של המלחמה אולם אין בכך כדי להצדיק אי התייצבות נאשמים לדיונים. ברי כי קיימות נסיבות חריגות הקשורות במלחמה אשר יכולות להצדיק אי התייצבות לדיון אולם נסיבותיו של המבקש אינן נסיבות חריגות.

יתירה מזו, המבקש טען כי פונה לדרום הארץ לאור מצבה הרפואי הלא פשוט של אשתו.

המבקש מתגורר בעיר כרמיאל, עיר אשר לא פונתה על רקע המלחמה. ביום 13.08.2024 נתתי החלטה בה ביקשתי כי המבקש יסביר את טענותיו בדבר פינויו דרומה חרף אי פינוי העיר כרמיאל וכן יתמוך את בקשתו במסמכים רפואיים אולם חרף חלוף המועד להגשת השלמת טיעונים, ועד לכתיבת שורות אלה, המבקש לא עשה כן. אשר על כן אני קובעת כי המבקש זומן כדין ולא הוכיח קיומן של נסיבות מוצדקות אשר מנעו ממנו להתייצב לדיון.

יוער כי אישור המחלה אשר צורף לבקשת המבקש הופק ביום 30.07.2024 בעוד הדיון היה ביום 17.07.2024. משעסקינן באישור מחלה רטרואקטיבי, אין מקום לייחס לו משקל כלשהו בהליך בו עסקינן (ראה לעניין זה עפ"ת 67199-08-21 ברק וקנין נ' מדינת ישראל).

באשר לעילת עיוות הדין, הרי שגם עילה זו אינה מתקיימת בענייננו.

המבקש לא פירט את הגנתו, לא ברור אם הוא כופר בעובדות הנטענות בכתב האישום, וכל שטוען הוא כי לא ניתנה לו ההזדמנות לשטוח את טענותיו והלין על העונש אשר הוטל עליו.

ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (ניתן ביום 25.03.2018) נקבע זה מכבר כי בעל דין הטוען לקיומה של עילת עיוות דין, נדרש לבסס את טענתו ולפרט טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. המבקש לא הצביע את טעמים שיש בכוחם להביא לשינוי התוצאה. גזר הדין אשר הוטל על המבקש היה מאוזן ואף מקל ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירה, מתחם העונש ההולם ועברו התעבורתי. הנאשם נוהג משנת 1997 כאשר לחובתו נצברו 42 הרשעת קודמות. נגד המבקש הייתה תלויה ועומדת פסילה מותנית אשר אין מנוס מהפעלתה. הרשעתו האחרונה של המבקש הינה מחודש מרץ 2024 בגין פקיעת רישיון נהיגה מעל 6 חודשים.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ג אב תשפ"ד, 27 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.