5. תגובת המשיבה הוגשה ביום 5.2.25 בהתאם להחלטתי, בגדרה טענה כי דין הבקשה להידחות על הסף היות וכי לא צוינה בה כל טענה או נסיבה מיוחדת המצדיקות ביטול גזר הדין ובעניין זה מפנה לרע"פ 9142/01 ולע"פ 4808/08. לטענתה, היה על המבקש להתייצב לדיון לאחר שזומן כדין ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. כמו כן טענה המשיבה כי ביום 17.9.24 עודכן אישור מסירה לכתובת המבקש בעמאנה ולאחר גזר הדין ביום 26.12.24 ניתן אישור מסירה לגזר דין בוצע באותה כתובת. המשיבה סבורה כי לא נגרם פגם היורד לשורשו של עניין, כך ומפנה בעניין זה לע"פ 6920/07.

6. ביום 20.2.25 התקיים דיון בבקשה בנוכחות ב"כ הצדדים, במסגרתו הוקרן הסרטון, על בסיסו הוגש כתב האישום.

7. ב"כ המבקש חזר על בקשתו והוסיף וטען כי אישור המסירה בתיק זויף וכי המבקש לא נהג ברכב ולא יודע מי נהג הרכב שכן המבקש שהה באותו מועד בנצרת בעבודה וחתם שם על הסכם בשעת הצהריים.

8. לאחר שבחנתי טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

9. בהתאם לסעיף 130(ח) לחסד"פ, בית המשפט רשאי, על פי בקשת הנאשם, לבטל את פסק הדין בהתקיים אחד משני התנאים החלופיים: סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או גרימת עיוות דין כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו (ראו לעניין זה רע"פ 9142/01, איטליא נ' מ"י, נז(6) 793; רע"פ 7709/13, סאסי נ' מ"י, ניתן ביום 28.11.2013).

10. לפי תקנה 44א לתקסד"פ משלוח הזמנה באמצעות דואר רשום אף בהעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, מקים "חזקת מסירה" ורואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח; קרי משהוכיחה המאשימה כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין, חזקה שההודעה נשלחה כדין כאשר על הנמען מוטל הנטל להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מ"י, [נבו] מיום 21.5.17; עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מ"י, [נבו] מיום 25.4.18; רע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מ"י, [נבו] מיום 20.1.15); עפ"ת 62391-02-19 סויטי נ' מ"י מיום 16.5.2019 [נבו].

11. עיון באישור המסירה המצורף לכתב האישום, אותו צירף ב"כ המבקש, מעלה כי נשלח זימון לדיון לכתובת שגויה של המבקש ועל כן חזר כלא ידוע. בעקבות כך ניתנה החלטת בית המשפט, לפיה יזומן המבקש פעם נוספת וזימון נוסף נשלח למענו על ידי מזכירות בית המשפט. זימון זה נמסר לידי הנמען הרשום, קרי למבקש, ביום 29.9.24, וקבלת דבר הדואר אושר בחתימה. כמו כן עיון באישור המסירה הנוסף המצורף לתגובת המאשימה , לגבי המצאת גזר הדין מלמד כי דבר הדואר הנוסף התקבל באותה הכתובת של המבקש ונמסר לידיו ביום 8.1.25 והוא חתם על קבלתו.

12. ב"כ המבקש טען כי חתימתו של המבקש על גבי אישורי המסירה זויפה, טענה אשר הועלתה לראשונה רק במסגרת הדיון. כמו כן המבקש לא פנה להגשת תלונה בגין זיוף חתימותיו ואף לא צרף כל דוגמת חתימה המלמדת על זיוף החתימות. לא די בהעלאת טענה כללית וסתמית כי חתימתו זוייפה, אלא יש מקום להיכבד ולהיכנס לפרטי טענות הזיוף ולהמציא ראיות לכך, למשל, כאמור, בדמות דוגמאות חתימה. בנסיבות אלה, המבקש לא הפריך את חזקת המסירה ולא עמד בנטל ההוכחה הנדרש בכדי לשכנע כי לא קיבל את הדואר מסיבות שאינן תלויות בו ומשכך, וכל לא הציג ולו ראשית ראיה בדבר זיוף החתימות ולכן לא מצאתי סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

13. ניתן לבטל פסק דין, כפי שצויין לעיל, גם במצב בו לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש ובלבד שהדבר דרוש לשם מניעת עיוות דין (רע"פ 6165/17 סעדא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.4.2018)). ככלל, ביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם בשל החשש לעיוות דינו יעשה לאחר שהצביע על שיקולים כבדי משקל העשויים להביא לשינוי תוצאות פסק דינו (רע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל [נבו] (6.9.2017); רע"פ 8626/14 מוחמד סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.2015); רע"פ 1911/18 עמיד גיש נגד מדינת ישראל [נבו] מיום 27.5.2018).

14. בבקשה לביטול פסק הדין, טען המבקש כי לא נהג ברכב וכי ככל שתוכח העבירה אינו יודע מי נהג ברכב. הרכב שבחזקת המבקש נצפה ותועד בעקיפת רכב אחר וסיכונו אך המבקש לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח למי מסר את החזקה ברכב ולסתור את חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה, חזקה עובדתית חיוניות אשר יכול להפריך בנקל (רע"פ 5429/09 רון שובל נ' מדינת ישראל (נבו 5.7.2009)). המבקש אף לא הוכיח כי עשה כל שלאל ידו לאתר את הנהג. משכך, גם אם לא המבקש הוא זה שנהג ברכב, הרי חלה עליו האחריות לביצוע העבירה מכח חזקת הבעלות.

15. בנסיבות אלה, יש לראות את המבקש כמי שנהג ברכב ולא די בטענה בעלמא כי לא נהג ברכב שבבעלותו ובכך אין למעשה סיבה לביטולו של פסק הדין. יודגש כי מעיון בסרטון שהציגה המשיבה בדיון עולה באופן חד משמעי כי בוצעה עבירה ברכב וכי אף מספר הרכב מופיע בו בבירור. מדובר בעבירה מסוכנת ומסכנת, כך שגם העונש שנגזר על המבקש הינו סביר, כאשר קיימת חובת פסילת מינימום של 3 חודשים, הפסילה שהוטלה על הנאשם בפועל.

16. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

מודעת זכות ערעור.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשפ"ה, 23 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.