בפניי בקשה להורות על ביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקשת, וזאת מכח סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ").

פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקשת ניתן ביום 01.07.2024 (להלן: "פסק הדין");

הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 18.08.2024.

טענות הצדדים

המבקשת ביקשה כי בית המשפט יורה על ביטול הרשעתה וטענה כי כלל לא קיבלה זימון למועד הדיון הקבוע וכי אילו ידעה על מועד הדיון אזי וודאי הייתה מתייצבת. המבקשת כפרה בביצוע העבירה, טענה כי אחר נהג ברכב וכי בידיה להוכיח מי עשה כן ולהסב את הדו"ח על שמו.

המבקשת הוסיפה כי היא אישה שומרת חוק וכי הותרת הרשעתה על כנה תביא לעיוות דין לאור העניש המחמירה אשר הוטלה והניקוד אשר נצבר לחובתה.

המשיבה ביקשה מנגד לדחות את הבקשה וטענה כי המבקשת זומנה כדין, ומשלא התייצבה אין לה אלא להלין על עצמו. המשיבה הפנתה לאישור המסירה הקיים במערכת המשטרתית ממנו עולה כי זימון לדיון נשלח לכתובת הרשומה במשרד הפנים אולם חזר בציון "לא נדרש".

דיון ומסקנות

המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר נאשם קבועה בסעיף 130(ח) לחסד"פ. סעיף 130(ח) קובע שני תנאים חלופיים לביטול פסק דין שניתן בהעדר:

(1) קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון;

(2) אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ראה לעניין זה  רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003)(להלן: "עניין איטליא"); ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 31.12.2007) וכן ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ'  שרון מנחם  (ניתן ביום 6.1.2009).

את הבקשה לביטול פסק הדין יש להגיש תוך 30 יום מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין.

לאחר שעניינתי בנימוקי הבקשה ותגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות.

המבקשת טענה כי מעולם לא קיבלה זימון לדיון, יחד עם זאת, עיון בתיק בית המשפט מעלה כי זימון לישיבה מיום 01.07.2024 נשלח על ידי מזכירות בית המשפט עוד ביום 11.04.2024 וביום 23.04.2024 בשעה 09.20 סירבה המבקשת לקבל את הזימון.

עובדת קיומו של אישור מסירה בתיק עולה גם מפרוטוקול הדיון ביום 01.07.2024 אולם המבקשת לא התייחסה כלל בבקשתה לקיומו של אישור זה, לא העלתה טענות נגדו, לא ערכה בירור כלשהו ברשות הדואר אודות נסיבות ביצוע הזימון וכל שטענה היה כי כלל לא קיבלה זימון לדיון. טענתה כי אילו ידעה על מועד הדיון אזי וודאי שהייתה מתייצבת אליו, אין בה כדי להועיל. יפים בעניין זה

הדברים אשר נקבעו בעפ"ת 25991-10-22 איזגיאייב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15.12.2022) לפיהם:

"אם נקבל באופן אוטומטי כל טענה בעלמא כי "לא קיבלתי את הזימון" או כי "אם הייתי מקבל את הזימון הייתי מתייצב לדיון", מבלי לתמוך טענה מעין זו בראיות או בהסברים מניחים את הדעת, נימצא חוטאים לרציונל שמאחורי הסעיף האמור, על כל המשתמע מכך."

לאור האמור, משקיימת בתיק הזמנה כדין, הרי שלא ניתן לקבוע כי הייתה סיבה מוצדקת אשר מנעה מהמבקשת להתייצב לדיון אשר נקבע בעניינה, ומשסירבה המבקשת לקבל את דבר הדואר אשר נשלח אליה, ברי שאין לה אלא להלין על עצמה.

באשר לעילת עיוות הדין, הרי שגם עילה זו אינה מתקיימת בענייננו.

המבקשת העלה טענה כללית לפיה היא כופרת בביצוע העבירה, וטענה כי אחר נהג ברכב. המבקשת לא ציינה את זהות האחר, לא צירפה תצהיר מטעמו ולא הצביעה בסופו של דבר על ראיות אשר יש בהן פוטנציאל לשינוי התוצאה. ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (ניתן ביום 25.03.2018) נקבע זה מכבר כי בעל דין הטוען לקיומה של עילת עיוות דין, נדרש לבסס את טענתו ולפרט טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה.

בעניין זה אפנה גם לעפ"ת 18412-02-24 שם נקבע כי "אין להסתפק בטענה כללית כי אחר נהג ברכב, ועוד מבלי לנקוב בפרטיו ולצרף תצהיר מאת אותו נהג, המודה בביצוע העבירה". משכך, לא הוכח עיוות דין.

באשר לטענת המבקשת כי העונש אשר הושת עליה מחמיר מדי, הרי שגם טענה זו דינה להידחות. המבקשת נהגה במהירות של 141 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת המירבית הינה 90 קמ"ש. אין צורך להכביר במילים לגבי המסוכנות היתירה הטמונה בנסיעה במהירות זו אשר יש בה כדי לסכן את המבקשת עצמה וכן את ציבור משתמשי הדרך. בסופו של יום העונש אשר הוטל על המבקשת שהינו קנס בסך 1,500 ₪, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 1 חודש וכן פסילת רישיון נהיגה מותנית לתקופה בת חודשיים למשך שנתיים, הינו עונש מתון ואף מקל, וזאת בשים לב לעברה התעבורתי של המבקשת הכולל 18 הרשעות קודמות, בין היתר 6 הרשעות קודמות בגין עבירות מהירות.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"א אב תשפ"ד, 25 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.