1.      עסקינן בבקשה להנפקת אישור הפקדה מיום גזר הדין - 21.03.2017. נטען כי בית המשפט לא ציין מפורשות כי חלה חובת הפקדה בפועל של הרישיון וכי היות והמבקש אינו אוחז ברישיון נהיגה משנת 2012 אין בידיו רישיון להפקדה.

2.      המשיבה מתנגדת שכן מדובר בבקשה שבמהותה הינה לחישוב תקופת פסילה שאינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה וכן כי בפועל כן הורה בית המשפט למבקש להפקיד רישיונו.

3.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

4.      מעיון בגזר הדין שניתן ביום 21.03.2017 עולה כי בית המשפט ציין מפורשות כי מנין ימי הפסילה יחל מיום הפקדת רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט בו נפסל.

5.      מדובר למעשה בבקשה לחישוב תקופת פסילה. הכלל הוא שעל הנאשם/המבקש להפקיד את רישיון הנהיגה שברשותו או תצהיר חלף הפקדה וכי בית המשפט אינו צד לחובה המוטלת על המשיב במקרה זה והיה עליו לפעול בהתאם להחלטה השיפוטית שניתנה.

6.      נקבע בפסיקה כי הסמכות לדון בבקשה מעין זו נתונה לרשות הרישוי אשר נגד החלטתה ניתן להגיש עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים. כפי שצוין ברע"פ 3811/22 סטניסלב וילקובסקי נ' מדינת ישראל (09.06.2022): "הלכה פסוקה היא כי "הכתובת בכל מקרה של בקשה הנוגעת לפסילה של רישיון נהיגה היא רשות הרישוי. על החלטתה ניתן להשיג באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים" (ע"פ 7323/19 אבו שריפה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.02.2020))". בע"פ 7323/19 הנ"ל נקבע כי אין יסוד להבחנה בין בקשה ל"חישוב פסילה" לבין בקשה ל"הכרה בפסילה" שעניינה בהכרה בפסילה מבחינה מהותית הדורשת בירור עובדתי וראה לענין זה עפ"ג (חי') 71791-03-23 חדר אגבאריה נ' מדינת ישראל (כבוד הנשיא שפירא מיום 11.5.23).

7.      אשר על כן הבקשה נדחית מחוסר סמכות עניינית.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"ד, 09 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.