1

זה היא החלטה בטענת התיישנות.

דין הטענה להתקבל.

עסקינן בעבירת תעבורה (שהינה עבירת קנס) שאכיפתה נעשתה במקרה דנן עפ"י תצלום.

מועד האירוע הינו 5/4/2013.

הנאשמת - בעלים רשום של הרכב המצולם בעת הרלבנטית.

הודעת תשלום קנס נשלחה אמנם בתחום הזמנים של 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה ואולם היא לא "הומצאה" , וזאת (כפי שניכר שהוכח ברמת דיות מספקת) שלא מסיבות שהיו תלויות בנאשמת וגם לא עקב הימנעותה מלקבל ההודעה. (דבר הדואר שנשלח לכתובתה - הבלתי שלמה - של הנאשמת חזר בציון "לא ידוע במען").

במהות, ובמבחן התוצאה, ניכר שלא נודע אם כך בזמנו לנאשמת, כבעלים של הרכב, דבר העבירה אשר בוצעה עפ"י הנטען באמצעות רכבה באפריל 2013 אלא בחלוף זמן ארוך מ- 4 חודשים מיום העבירה, וכל זאת שלא בשל מעשה או מחדל שלה. למצב דברים שכזה אשר נוצר עשויות להיות השלכות אשר אותן ביקש המחוקק למנוע עת בחר להגביל זמנים במתן הודעה לבעל רכב על התרחשות עבירה מסוג זה באמצעות רכבו.

משנסתרה חזקת ההמצאה ,ובשים לב כאמור למהות, מן הדין ומן הצדק שלא להעמיד את הנאשמת , בחלוף הזמנים, במצב בו נדרשת היא לבירור אודות יום 5/4/13 והבאת מי שיתכן כי נהג ברכבה (מה עוד שאף חלפו שנתיים מיום העבירה).

הטענה מתקבלת אם כך כאמור .

בהחלטה זו - הפניה והסתמכות על ס' 225א לחסד"פ ועל ס' 44 לתק' סד"פ.

2

לנוכח כך , ובשים לב בהמשך לכך להוראות סעיפים 149(8) ו- 150 לחסד"פ , מבוטל כתב האישום דנן אשר כלפי הנאשמת.

מבוטל גם דיון ההקראה שנועד בתיק זה ליום 27/4/15.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לבאי כח הצדדים.

ניתנה היום, כ"ה ניסן תשע"ה, 14 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.