עסקינן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש ביום 3.3.24, ונדון לקנס המקורי הקבוע בצדה של העבירה בגינה נשפט.

עיינתי בטיעוני הצדדים בבקשה ובתגובה.

היה מקום לדחות את הבקשה על הסף בהעדר תשתית עובדתית נתמכת בתצהיר מטעם המבקש (רע"פ 2474/18 יואל גולדברג עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.07.2018; רע"פ 1711/20 סני חורי נ' מדינת ישראל (נבו 08.03.2020); ועפ"ת (מחוזי חיפה) 2044-09-23 קורקוס נ' מדינת ישראל, 12.9.23, פסקה 6).

מעבר לדרוש, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה.

בית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקש אם הייתה הצדקה להיעדרו מן הדיון או אם קיים חשש שנגרם לו עיוות דין.

אשר לתנאי הראשון - אני סבורה כי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שעל פי אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט (צורף לכתב האישום), הזמנה לדין, הכוללת את שמו של המבקש, ת.ז., כתובתו) נמסרה למבקש, וחתימת המקבל "סמעאן מאהר" מופיעה על גבי אישור המסירה; כך שקיימת אינדיקציה ברורה לזימון המבקש לדיון בו נשפט בהיעדרו, וזאת נוכח אישור המסירה המצוי בתיק בית המשפט; ואין די בטענות בבקשה, לליקויים באישור המסירה, כדי להטיל ספק בדבר המסירה, שעה שהטענה לא גובתה בראייה כלשהי; והמבקש לא הציג ראייה או אסמכתא כלשהי שיש בה כדי להטיל ספק בדבר המסירה ולסתור את חזקת המסירה.

בפסיקה רבה של בית המשפט העליון נקבע, כי אין בליקויים באישור המסירה כשלעצמם כדי לסתור את חזקת המסירה, וכי הנטל לסתור את חזקת המסירה מוטל על הנמען (וראו רע"פ 5008/21 שמעון ביטון נ' מדינת ישראל (נבו 30.08.2021) פסקה 8; רע"פ 6942/20 בשארה ג'ראיסי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.11.2020); רע"פ 5356/20 יאסר טחאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.08.2020); רע"פ 1581/20 מהנד אבו חמיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 08.03.2020); רע"פ 6153/20 אריאל טורג'מן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.09.2020); רע"פ 7382/20 ניסים אקוקה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.11.2020)); וטענות ב"כ המבקש לליקויים וחוסרים באישור המסירה, אין בהם כשלעצמם כדי להפריך את חזקת המסירה.

משאלו פני הדברים, והנאשם קיבל את ההזמנה לדיון, אין בטענת ב"כ המבקש כי המבקש לא זומן באמצעות בא כוחו, כדי להוות הצדקה לאי התייצבותו לדיון; וכפי שנפסק: "כל עוד התכלית העומדת מאחורי הזימון התקיימה, בכך שבוצעה מסירה כדין לידי המערער, אין כל משקל לטענה כי הזימון נשלח לכתובת אחרת אותה ציין המערער בבקשתו להישפט." (עפ"ת (מחוזי חיפה) 32364-02-23 אבו אלקיעאן גלאל נ' מדינת ישראל, 1.3.23, כב' השופט בולוס, שם נדחתה בקשת המערער לביטול פסק דין בטענה כי הזימון נשלח לכתובתו בניגוד לבקשתו שצוינה בבקשה להישפט כי הזימון יישלח לכתובת בא כוחו, והמערער עצמו סירב לקבל את דבר הדואר).

לפיכך, המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו, וניתן היה לדון אותו בהיעדרו.

אשר לתנאי השני - אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שהמבקש לא הציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, כי יש לו טענות הגנה טובות, ולא הצביע על שיקולים הנתמכים בתשתית ראייתית כלשהי שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כנדרש על פי הפסיקה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין; ועל פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בעלמא בכדי להקים חשש לעיוות דין (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

גם העונש שהושת על המבקש (קנס המקור) אין בו כדי להקים חשש לעיוות דין.

אין גם לקבל את הטענה כי המבקש הגיש בקשה להישפט ולכן יש לתת לו את יומו בבית המשפט - וראו לעניין זה עפ"ת (מחוזי חי') 25991-10-22 נתן איזגיאייב נ' מדינת ישראל )נבו 15.12.2022) בפסקה 14: "איני יכול להסכים עם טענת הסנגור המלומד, כפי שעלתה בדיון, לפיה, "כאשר אדם מבקש להישפט וטורח וטוען שלא קיבל ומכחיש הגם נסיבות הדו"ח, 'יש לתת לו יומו בבית המשפט' וגם חויבו בהוצאות של 500 ₪". קבלת טענה מעין זו, משמעותה ביטול הלכה למעשה של חזקת המסירה, שכן כל אימת שמועלית טענה על ידי מי ש"טרח" וביקש להישפט, כי לא קיבל את הזימון, יש לבטל את שפיטתו בהעדר, מבלי שהונח כל הסבר ומבלי שניתנה כל הוכחה לעניין הסירוב לדרוש את הדואר."

לפיכך, הבקשה נדחית, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).

עיכוב הביצוע שניתן מבוטל בזאת.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, י"ט אייר תשפ"ד, 27 מאי 2024, בהעדר הצדדים.